לעמוד "אוהבים את גב' שרה נתניהו" יש כמעט 26,000 עוקבים בפייסבוק. הוא היה כבר בראשיתו מושא למספר כתבות שניסו להבין האם המוצר התרבותי הזה – עמוד פייסבוק רציני לכאורה, שמרים לשרה נתניהו כמו שמעטים הרימו אי פעם למישהי, לא משנה מאיזה תחום – אותנטי או לא. כלומר, האם מי שמפעיל אותו תומך באמת בפועלה של שרה נתניהו ובן זוגה, אחד בשם בנימין נתניהו, או שהוא בעצם מנסה ללעוג להם על ידי התחזות למעריץ, ומגחיך את הזוגיות הנתניהו-ית המתוקשרת, בכך שהוא מפאר אותה בכוח, במאמץ, בהתלהבות גדולה מדי. הכתבות ההן חשפו שאכן מדובר בעמוד כן ואוהב, אבל השאלה הזו כבר לא כל כך רלוונטית. "אוהבים" זכה, ובכן, באוהבים מכל קצוות הקשת הפוליטית כיוון שהוא אחד המקומות הכי קאמפיים בפיד.
קאמפ היא מילה מתסכלת, שאהובה על חוקרי אמנות ותרבות. אני מעדיף את ההגדרה המתוקצרת בוויקיפדיה, בעיקר משום שהיא הכי בוטה בעולם: "יופי אירוני אנין [שקיים] בתופעות אופנתיות הלוקות בחוסר טעם קיצוני או בביטויים מובהקים של פרובינציאליות וכיעור". ביצ'י, אבל עושה את העבודה. ולא סתם מקושר הערך של 'קאמפ' לפורטל הלהט"בי של ויקיפדיה, כיוון שהקהילה הלהט"בית, ובעיקר התת-קהילה ההומואית, מזוהה מאוד עם המושג. בעברית אפשר גם לקרוא לזה 'פורח'. או 'הגזמה', או 'קרקס'; האהבה הכנה לטעם "רע", ההתענגות על ההתנהגויות, המקומות והחפצים הלא אנינים. ושרה נתניהו היא דמות קאמפית, כיוון שהיא עובדת (ועובדת קשה מאוד) על הצגת חזית של אישה "כמו שצריך".
פסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי, אבל גם מעצבת פנים חובבת שלא תהסס להעמיס את מושיק גלאמין לסיבוב השפלות במעון ראש הממשלה. אמא חמה שמחבקת חיילים ומעמידה סירים, אבל מתלבשת בחליפות מחויטות של מנכ"לית. שרה נתניהו מבקשת להיות ג'קי קנדי ומישל אובמה, ומתאמצת להיות פירסט-ליידי שתיאהב בדיוק כמו בעלה, אם לא יותר. שרה נתניהו גדולה מחיי הבז' האביכים של הישראלי, שרה נתניהו היא דיווה, והומואים אוהבים דיוות. זו מתמטיקה מיושנת, נכון, אבל בחיי שהיא מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם.
גם אם הלייקים הלהט"בים לעמוד של "אוהבים" הם קאמפיים – אירוניים, קורצים, הפוך על הפוך – קשה להכחיש את האפיל שיש לגברת הישראלית הראשונה על הומואים ישראליים. שרה נתניהו מספקת לנו, ברמה הכי בסיסית, דרמה ועניין. היא דמות מטלנובלה, כזו שאפשר לשנוא ולאהוב בו זמנית. אפשר לגלגל עיניים מול הצעדים של נעמי שחר, אבל קשה שלא לעוף עליה. אנחנו לא פוגשים ברחוב את עידית לינוביץ', אבל אנחנו רוצים לדעת מה היא עשתה, ומה היא לבשה בזמן שעשתה את זה.
קווין זי והיפסטר מירי
שרה נתניהו לא לבדה. הקהילה הגאה קצת זנחה את יקירותיה המתבקשות יותר – הזמרות, השחקניות ושאר יצרניות התרבות – ומאירה בשנים האחרונות דווקא את הפוליטיקאיות באור האוהב של ההערצה. "זהבה גלאון – עמוד המעריצים הרשמי" הוא הדוגמה המקצועית ביותר לכך. מדובר בעמוד תמיכה בחברת הכנסת גלאון, ששואב כמעט 100% מההשראה שלו מעמודי מעריצים של ביונסה. כשם שביונסה היא קווין בי, גלאון מכונה בעמוד "קווין זי".
בעוד עמוד ההערצה של גברת נתניהו הוא עמוד מהוגן עם פסאדה אלגנטית, עמוד המעריצים של גלאון הוא שכונה. שכונה מהונדסת ומודעת לעצמה, אבל שכונה. ממים טקסטואליים, גיפים, סרטונים ואימג'ים מטופלים – מפעילי "זהבה גלאון – עמוד המעריצים הרשמי" נמצאים תמיד עם האצבע על הדופק של האינטרנט, ומייצרים חומרים ויראליים מתוקתקים ומגניבים, שנראים כאילו הם תוצר של משרד פרסום ש"הבין את האינטרנט". הם מתחבבים על עוקביהם באמצעות הומור ובאמצעות רפרנסים לתרבות פופולרית. אם "אוהבים" הוא הוראות ההפעלה – ישיר, תמציתי, נהיר ודידקטי – "זהבה גלאון" הוא אריזה עם נצנצים. הוא העמוד שלא תתפדחו לעשות לו לייק על אף שהוא פוליטי, כי הפוסטים שלו נראים מעולה.
פוליטיקאית נוספת שזכתה למחווה היפסטרית היא מירי רגב, גיבורתו של העמוד הפארודי "היפסטר מירי רגב". העמוד (שמספר העוקבים שלו נמוך משל שני העמודים הקודמים, ועומד על כ-5,000) מציג נדבכים מחייה של היפסטרית צעירה, שהיא במקרה גם שרת התרבות. זה עמוד שעובד בצורה טפילית יותר, ורוב הפוסטים שבו מתבססים על פוסטים קיימים ממערך המדיה החברתית של רגב, שזוכים לטוויסט היפסטרי. כך, למשל, נצבע שיערה של רגב בתמונה קיימת לסגול, והחתולה המשפחתית של השרה זכתה גם היא למשקפי ראייה גדולים ולכובע צמר מעודכן:
יותר פרומו לאריסה מתשדיר בחירות
שתי הגישות האלה, הרצינות המקצועית בעמוד של גלאון והחיפוף המופרך בעמוד של רגב, הן מופעים של אותה תופעה: ההתעסקות בפוליטיקה באמצעות כלים של פופ, של פאן. זו הדרך שלנו, הבוחרים, להנמיך קצת את הפוליטיקה לרמת היום-יום ולצרוך אותה בכיף, כמו שמקשיבים לשיר של עדן בן-זקן. העמודים האלה לא נתפסים בעינינו כמתרפסים או מתחנחנים, כי אנחנו מבינים את היסוד ההומואי שבהם, את הנימה הקורצת שיודעת להעריך את קפיצות התחת (נגיד) של גלאון וההתלהמות (נגיד) של רגב. התכונות הלא אטרקטיביות האלה הופכות לחיוביות כיוון שהן מתבטאות על ידי שתי נשים חזקות ומצליחות. אישה חזקה בתוספת פגם או מאפיין אישיות דומיננטי זה כבר ממש מתכון מנצח להערצה בסגנון דיוואי, אז כמעט לא צריך להתפלא שגם גלאון ורגב זוכות לה.
אבל הערצה היא תופעה דו-סטרית, וכמו שאפשר להגדיר את המעריץ באמצעות מושא ההערצה שלו ("היא חובבת מירי רגב", "הוא פאנבוי של זהבה גלאון"), גם מושאי ההערצה מטמיעים לתוכם את המעריצים. שיח המעריצים של שרה נתניהו גם עוזר לקבע את מעמדה כאשת ברזל חסרת פשרות, אבל גם עזר לשנות, למשל, את סגנון הלבוש שלה. ברגע שנתניהו הבינה שהיא מטרה נחשקת לפפראצי וחשופה לביקורת אופנה, היא התנהגה בהתאם, עשתה בייביליס ושידרגה את האאוטפיטים. זה צעד קלאסי לריהאנה, לא לאשת ראש ממשלה בישראל, אבל בהקשר הזה, בדיאלוג שבין נשים בפוליטיקה לבין חובביהן, דין מירי וזהבה כדין ירדנה ועופרה.
זהבה גלאון בכלל עפה על הטיול שלה כמאמי הלאומית של הקהילה הגאה. דואגת להזכיר בסיום כל פוסט רשמי (לא בעמוד המעריצים, אלא בעמוד הפרטי שלה) שהיא תומכת בקהילה הלהט"בית, מגיעה למסיבות ולהפגנות פרו-להט"ביות ומשתפת פעולה עם עמוד המעריצים שלה על בסיס קבוע. אם הצלחתם איכשהו לשכוח, תשדיר התעמולה של מרצ מהבחירות האחרונות היה מופת של הפוך-על-הפוך, שנראה יותר כמו פרומו ל"אריסה" ופחות כמו סרטון של גוף פוליטי שמנסה באמת לפנות לכל אוכלוסיית ישראל.
פירות אסורים עסיסיים
כל זה לפני שהזכרנו את הבאד בוי של הפוליטיקה המקומית: בצלאל סמוטריץ'. הג'יימס דין כנסת ישראל. אפילו סמוטריץ', פוליטיקאי שעל פניו לא משתוקק שיזהו אותו עם הקהילה הגאה, הוא כבר מעין גיי אייקון. הבייבי-פייס, הכיפה, הדעות החשוכות - בצלאל סמוטריץ' הוא האיש שאנחנו אמורים לשנוא, אבל עדיין לא יכולים להפסיק להתרגז ממנו ולחשוב עליו.
הוא הנער הסטרייט שהתעלל בנו בתיכון ועדיין נותרנו מאוהבים בו. העובדה שסמוטריץ' לא מצליח לסגור רבעון בלי התבטאות הומופובית רק מחזקת את מעמדו כפרי אסור. ופירות אסורים, פירות עסיסיים שפולטים כל מיני קליק-בייטים סופר מחרמנים כמו "גם לי יש פנטזיות מיניות שאני לא יכול לממש" (ציטוט אמיתי של סמוטריץ' מראיון ב-2016) - סופם להיאכל.
ההומואיזציה של השיח הפוליטי היא כותרת טובה לסמינר בחוג למגדר, אבל היא גם דבר שלגמרי קורה כרגע בשטח. הכוונה איננה רק לחדירה (סליחה) של תכנים להט"ביים לתוך דיונים פוליטיים, אלא גם לשינוי באופן בו אנחנו מתייחסים לפוליטיקאים ובאופן בו אנחנו מרשים לעצמנו לדבר אליהם ועליהם. הכבוד וההדר ששמורים לנושאי משרה ציבורית לא התבטלו, אלא שינו את צורתם ונראים היום יותר כמו הכבוד וההדר שאנחנו חולקים לסלבס. אהבה, יראה ויצר חטטנות שטבולים בלא מעט ציניות וחוסר פרגון. הפוליטיקאים, בתורם, מבינים שאפשר להרוויח מזה ושבלתי אפשרי כמעט להיאבק בקדמה הזו. תשאלו כל בריון שניסה להגיד לנו להפסיק להתנהג כמו הומואים - זה אף פעם לא עבד.
>> 12 הדברים הכי טובים בלהיות ביסקסואלים
>> "הוריי אנסו אותי להגדיר את עצמי לפני שידעתי מה אני"