בדיוק היום לפני עשר שנים יצאתי מהארון. בשלושה ביוני סיפרתי ליואב, בן דודי היקר, שאני בעניין של בחורים. הרגשתי שהיציאה מהארון שלי תהפוך אותי למיוחד, אפילו קצת. כל כך רציתי להיות מיוחד.
ההחלטה לספר לו לא היתה פשוטה, אבל גם לא התכוננתי אליה יותר מדי. פשוט הרגשתי שהגיע הזמן, שאני לאט לאט מתחיל קשר עם הבחור שאהבתי, ושאין לי שום כוונה להסתתר. איכשהו קצת לפני גיל שמונה עשרה התובנה הזו השתקעה אצלי והיה לי ברור לחלוטין שזה הדבר הנכון לעשות. בשישי אחר הצהריים של תחילת הקיץ נסענו יואב ואני לטייל בשכונת עין כרם הירושלמית. שנינו גדלנו בעיר הזו ועזבנו אותה בשלבים מאוחרים יותר, וזה היה יום שישי אחר הצהריים, קסום ומיוחד. את השיחה בינינו כנראה שלעולם לא אשכח, ואפילו בחלוף עשור שלם אני עדיין יכול לצטט את כולה, מילה במילה. למילים הראשונות היה קשה לצאת. אבל מה שהתחיל ב'אני צריך לספר לך משהו' המשיך בשטף חסר מעצורים בו שיתפתי את יואב בכל מה שעבר עליי באותה תקופה, בבחור החדש בחיי, ובכל היתר. שם, בעין כרם, השארתי אבן ענקית שישבה לי על הלב והתחלתי בעצם לחיות את החיים שלי.ההפתעה הגדולה יותר באותו יום שישי לפני עשר שנים, היתה שאחרי הוידוי וההקלה שלי – יואב ענה לי בוידוי משל עצמו, ועדכן אותי בכך שאני בכלל לא מיוחד. גם יואב בעניין של בחורים.
כל הייחודיות שבמעמד נזרקה לפח. פתאום כבר לא שינה לי שהחברים כולם קיבלו אותי כמו שאני, שהמשפחה חיבקה, ושהכל התנהל על מי מנוחות. הרגע המיוחד שלי נגזל ממני, ומצאתי את עצמי רודף אחרי טביעת האצבע ההומואית שלי, הקול הגייזי שלי – במשך קרוב לעשור. החלטתי שאני אעשה את הדברים אחרת, שלא אהיה "הומו מקצוען", שאחיה את החיים שלי, וכידוע לנו – אסור לנו לשכוח מהחיים עצמם. עשר שנים לפני שהמשפט המטומטם הזה נאמר, איבדתי את המומנטום בלהבין מהי הזהות ההומואית המיוחדת שלי.
כשאתה לא מיוחד מהיום הראשון שבו אתה אמור להיות מיוחד, אתה בעצם חסר קול. חסר אופי. חסר. בבת אחת חזרתי להיות ילד שגדל בשיכון רכבת ירושלמי ונאבק על מקומו, והפעם התחרות שונה בתכלית ממה שחשבתי שתהיה. יואב היה הומו מוצלח ממני בהרבה, התנדב בבית הפתוח ובחוש"ן והיה פעיל למען הקהילה הגאה, ואני הייתי כלום ושום דבר. "הומו במיטה" בלבד. הומו משותק. אז נכון, מעולם לא קיבלתי תגובות שליליות. בסביבתי תמיד קיבלו אותי ואת בני הזוג שלי בחיבוק, אבל בתוך תוכי הרגשתי חסר ערך. בזמן שחלף הפכה אותי המיזנטרופיה שלי כלפי הקהילה להומו-קל-לעיכול, הומו-החצר של הסביבה הסטרייטית שחיבקה וקיבלה ולא ראתה בי שונה. כמו בתסמונת שטוקהולם, הרגשתי דווקא עם הסטרייטים בנוח יותר, ועם הגייז פחות.
מטבע הדברים, כשהתבגרתי והבנתי שלהיות הומו זה לא רק להכניס בחורים למיטה, אלא מכלול גדול של בחירות, חשיפות, יציאות מהארון יומיומיות ומחירים שאנחנו משלמים כדי לקבל את זכויותינו הבסיסיות – הבנתי שאם אני באמת דוגל בלהיות מי שאני ולא לשלם על כך מחיר – כדאי שאצא להלחם.
מי היה מאמין שבחלוף עשר שנים עדיין אשאר אותו הומו-פח, ובמקביל גם הומו-מקצוען. ואולי בסופו של דבר זה הקול הייחודי שלי, שמצליח להיות קצת מכל דבר, קל לעיכול – אבל מסוגל גם לבעוט בבטן הרכה כשצריך. לא בהכרח ההומו שהייתם בהכרח מלהקים לתפקיד הדרכת הדור הבא, לא בהכרח ההומו שהקהילה תרצה שייצג אותה, ולא בהכרח ההומו שמבטא את ההומואיות שלו בקול הרהוט מכולם, אלא זה שפשוט מתנהג באופן הטבעי והנכון ביותר בשבילו.
אחרי עשר שנים מחוץ לארון, נדמה לי שהקול הייחודי שלי הוא פשוט השלווה שבה אני מקבל את העניין, את עצמי, בדיוק כמו שכולם סביבי קיבלו אותי כל הזמן - ועכשיו טוב לי. דילמות תמיד יהיו, אבל אם לפני עשר שנים היו אלו הדילמות ששלחו אותי למצוא את הזהות שלי, בחלוף עשור אני כבר יודע היטב מי אני ומה אני רוצה. ילדים, חתונה, משפחה, תסתדרו בשלשות, כי אתם על הכוונת שלי ואני עומד להסתער.