לפני כמה חודשים השתתפתי בפורום להט"בי שבו לקחו חלק פעילים מכל צבעי הקשת. המנחה ביקש מחברי הפורום לספר, כל אחד בתורו, על מכלול הזהויות המרכיבות אותו. נדמה היה שלרובם היה הרבה מן המשותף, עד אשר קמה מישהי על רגליה ואמרה: "אני כך וכך, לסבית, מזרחית, אמנית וימנית". אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהדגישה את זהותה הימנית משאר הזהויות שציינה. נדמה היה שהמשפט נטען בכל-כך הרבה כעס ודריכות, עד שהיא לא הצליחה להסתיר את המבוכה שאחזה בה. מהצד זה היה יכול להיראות כמו התרסה גסה - מישהי שהיא להט"בית ומדגישה את עובדת היותה ימנית במעין נפנוף והחצנה. אני ראיתי באקט הזה משהו אחר מהתרסה.
אחרי שהסתיים הפורום ניגשתי אליה וביקשתי לשאול אותה שאלה אישית. "תגידי, היית נראית עצבנית וטעונה כשסיפרת על עצמך. למה?", והיא השיבה: "אני לא מרגישה חלק מהשיח הלהט"בי. בכל פעם אני כאילו נדרשת להתנצל על כך שאני לסבית ימנית. כאילו מדירים אותי בלי להדיר אותי באופן מילולי". כמה מכם שלא יכירו בחוויה שלה, יטענו למידה מסוימת של התקרבנות ימנית מהסוג שאנחנו אוהבים לתעב. הלא אין זה הגיוני שימני, שהוא חלק מהרוב הישראלי (או לפחות בעל ייצוג שלטוני גדול יותר) ויש לו פריבילגיה בשל כך, יביע את מורת רוחו על כך שמדירים אותו. אבל התיאור שלה הצביע על חוויה אישית שהיא משותפת ללהט"בים רבים שמחזיקים בדעות ימניות.
ברוב הזמן, כשאני נמצא בסביבה להט"בית שמתיימרת לקדם חופש ביטוי ולייצר תנאים לדיון פלורליסטי, אני עד לכך שלא קיימת סובלנות כלפי מי שמחזיק בדעות ימניות והוא להט"ב. בשנייה הראשונה שהם מצהירים על היותם ימניים, השיח הופך לקוצני. אני לא מתיימר להפוך את הימין לקורבן מדוכא, כי הוא אינו כזה, רק חושש שלעתים אנחנו חוטאים בהדרה של להט"ביות ימנית, ויש כאלה שמוותרים מראש על הניסיון להידבר איתם.
יש בינינו שרואים בראייה צרה וחד-ממדית את הצד השני כגוש פשיסטי, אלים, עלה תאנה, בוגדים מבית. העניין הוא שכל זה לא ממש מאפשר דיון שמטרתו הידברות, או לפחות ניסיון להגיע לעמק השווה. כל צד מתבצר בעמדתו, וזה לא סוד שרבים מאתנו לועגים לרעיון של גאווה ליכודניקית באופן גלוי, עד כדי מצב שאנחנו לא מוכנים להכיר בהם כעניין שהוא קיים וחלק מהקהילה שלנו. גם הלהט"ביות הימנית חוטאת למטרה - חלק מהם משתמשים באותן סיסמאות קלושות מבית בנט, שרואות בכל השמאלנים בוגדים ועוכרי ישראל, ואין בהם כדי לייצר דיאלוג פוליטי בר קיימא.
מפלגות המרכז-שמאל תפסו חלק מהקהילה הגאה, עד שהן הפכו להיות חלק מ"הזהות ההומואית". היום קשה להפריד בין זהות הומואית לזו השמאלנית, כשם שהומואיות ודעות ימניות הן פרדוקס אחד גדול עבור חלק מאתנו. היום כבר יש 'הומואית של יש עתיד', ו'הומואית פשיסטית', ו'הומואית עוכרת ישראל' ונדמה שהשיח הפוליטי-ציבורי הרדוד שאליו שותפים בעיקר בנט ומפלגות הימין מאיים להשתלט על השיח הקהילתי, ומשטיח כל ניסיון אמיתי להידברות, כאילו אין בינינו הלהט"בים שום דבר מן המשותף. במילים אחרות, נוצרו בתוך הקהילה גושים של ימין ושמאל כל-כך מופרדים, עד ששכחנו שיש לנו הרבה מן המשותף כקהילה.
צריך קודם כל להכיר בעובדה שיש להט"בים ימנים. לחלק מאיתנו זה נראה משונה עד כדי טירוף, ואולי גם בלתי נסבל במידה מסוימת, אבל אם אנחנו רוצים להתחיל לדבר על פוליטיקה תקינה, לא כזו מבית בנט, שמשתלחת בשמאל ללא כל הבחנה, ורואה בכל השמאלנים להט"בים עוכרי ישראל, אנחנו מוכרחים להתחיל לדבר ולקיים דיאלוג עם הצד השני ולתת מקום בשיח הזה גם לצדדים אחרים.
עם זאת, יש לי טענות גם כלפי הימין, בפרט הלהט"בים הימניים, שטוענים כי השמאל ניכס לעצמו את הקהילה הגאה ובאופן שיטתי אין להם מספיק ייצוג קהילתי. השמאל אכן מראה נוכחות משמעותית בהרבה מן המאבקים של הקהילה שלנו, ואם הימין מרגיש שאין לו מספיק ייצוג, הוא צריך להפנות את הדרישה הזו כלפי המנהיגים שלו - לבקש מהם להצעיד את תומכיהם סביב מאבק קהילתי גאה. אם ההומואים הימניים מרגישים שאין מספיק להט"ביות גאה וימנית, שיעשו לעצמם כזו, כמו שעשה אמיר אוחנה (יו"ר גאווה בליכוד).
יש משהו בלהיות להט"ב שאינו מעוגן בפוליטיקה מפלגתית. המפלגות שמתיימרות לייצג אותנו אינן קודמות לזהותנו הלהט"בית ולאף מפלגה אין חזקה על הקהילה הגאה. הן כולן אמורות לעבוד בשבילנו, ולא שאנחנו נעבוד בשבילן. הן לא יכולות להכתיב לנו להט"ביות מהי, אלא אנחנו להן. מה שמפחיד יותר מכל הוא יצירת השסע, שלא לומר קרע, בין כל צבעי הקשת שמרכיבים את הדגל המהמם שלנו. הפוליטיקאים שלנו חוגגים על השסע הזה, ומבחינתם זה רווח עצום למפלגתם, משום שכל אחת מהמפלגות נלחמת בשיניים על הכיסאות שלה ולעתים זה בא על חשבוננו.