לא יצאתי לדייטים כל-כך הרבה זמן עד שלרגע נדמה לי ששכחתי את החיים עצמם. אני רץ ממקום למקום, עמוס עד טירוף והחשק המיני נעלם כלא היה. אחרי תקופה לא מבוטלת שבמהלכה עברתי הומואית-הומואית בעיר הזאת סביב שולחנות עגולים וחשבונות שחיסלו לי את חשבון הבנק, לא היה מנוס מלוותר על הפרק הזה בחיים של קלישאת הדייטים בעיר הגדולה.
השבועות חלפו ביעף, והנה לפתע אני מוצא את עצמי מדוכדך ומעורער. "משהו לא בסדר איתי", אמר לי קול בראש. מגיע הביתה, מתפשט ונכנס למיטה. "את א-מינית", צחק קול ברקע. אני כמעט משוכנע ששנייה לפני שהתעוררתי מסיוט מיוזע הופיעה חופה בחלום. איום ונורא. קמתי וניגשתי להביט על עצמי במראה. "תתעודד", אמרתי לעצמי, "מזל שההורים לא לוחצים על נישואין" ויצאתי לעבודה גלמוד.
"איך אתה?", שאל קולגה בעבודה, ואני התאמצתי לחייך והשבתי: "בסדר, בסדר". הוא התעקש והמשיך: "בטוח? אתה נראה מעורער", ואני החזרתי: "לא יודע, מזמן לא יצאתי לדייטים ואין בחור באופק. אין לי עניין באף אחד וזה מוזר לי". הוא עיוות את פרצופו, לקח כמה שניות ולאחריהן פסק: "שמע, כנראה שכרגע אתה לא בנוי לאהבה. מתישהו זה יגיע". הוא הביט בי כמו כלב כלוא מ'תנו לחיות לחיות', חזר למקום מושבו והמשכתי בעבודה, עדיין גלמוד.
אנשים בסביבה שלי תמיד דואגים לעניין הזוגיות, ובכל מקום מדברים עליה ועושים ממנה עניין של ממש. אני עצמי, בדיוק כמוכם, גדלתי והתחנכתי על דימויים של אהבה וזוגיות, והתנו אותי לחשוב שסוף טוב שווה לנסיך שאוסף נסיכה כלואה במגדלור אפלולי, שזו למעשה הגאולה כולה. איכשהו מצאתי את עצמי נופל לתוהו הזה של דייטים, ומירוץ אכזרי שמבקש ממני לשווק את עצמי כאילו הייתי מוצר מתוך קטלוג 'איקאי' מעוצב, רץ משולחן לשולחן, תוקע מבטים בלי בושה במסיבות, מתחזק שלוש אפליקציות חמות בנייד, נואש לדבר הזה שכולם מייחלים לו ובסך הכול מבקש לעצמי סוף טוב. אני זוכר שבשנייה הראשונה שרגליי נחתו על אדמת העיר תל-אביב יפו, דאגתי לעניין הזוגיות. חברים הזהירו אותי שהבדידות בעיר מידבקת, שהחיפוש אחר זוגיות יעלה בתוהו, שהרוב כאן אבוד ומסרב להתבגר. ואילו אני עצמי סירבתי להאמין להנחות האלה, וביקשתי לתור אחר הדבר הזה שכולם מדברים עליו - בן זוג לחיים. מה רע, בעצם.
ובכן, מסתבר שאני לא היחיד. הרבה אנשים נמצאים בתקופת הביניים הזו שנקראת "מחפש אהבה", ממתינים בדריכות בתור לזוגיות. קוראים לזה "תקופת ההמתנה". ותורים, כידוע לנו, הם עניין מעייף. בייחוד אלה הישראליים - תמיד יהיה את זה שיעקוף אותך ללא מספר. מי שמשתייך לקהילת הרווקים דומה שממתין בתור ורק מחכה שזה יגיע. זו מעין תקופה שנקודת המוצא שלה היא שאתה כרגע לבד, במצב א', עד שיבוא מישהו ויהפוך את המצב ל-ב'. ולמרות שרובנו נהנים מ-ז' על הדרך, נאהבים בכל כך הרבה צורות ואופנים (משפחה, חברים, עבודה) ומוצאים את עצמנו שלמים ומסופקים מהרבה בחינות בחיים - עדיין נחשוב את עצמנו לבודדים כי אין לנו בן זוג. ואם יטענו להם אי אלו כאלה שנהנים מחיי רווקותם ומתגאים בה, אומר ניחא ואוסיף - אתם נהנים ובעינכם זה נפלא, אבל תמיד יחשבו אתכם לדפוקים שכאלה. למה? כי רווקות תמיד הייתה ועודנה תווית בזויה שמסמנת אותך כילד מתבגר, אחד שעדיין לא מוכן להתפשר, או סתם סטוציונר.
בכלל, ברווקות הומואית יש סתירה מחרידה להפליא. זה כאילו מצד אחד מקובל ובלתי נמנע, אפילו סטטוס טבעי שמצופה מהומואית מדופלמת שקורעת את העיר, אבל מצד שני תמיד יתייחסו לזה בהרמת גבה ויצמידו לזה שלל הנחות ותוויות. כשאתה אומר שאתה רווק אתה בעצם מצהיר על כך שאתה בודד, ואנשים נוטים להתייחס לזה בצורה הזו, ואילו כשיש לך בן זוג ואתה נוסף לכך גם הומו, זה כאילו יש לך זהב בידיים. אני מוצא את עצמי לא פעם מזדהה עם רווקות סטרייטיות, שלרוב נוטים לתחום אותן סביב ההנחה שיש להן כמה וכמה בעיות בחיים. במרחב הסטרייטי, אם את אישה רווקה, זה או שאת פריג'ידית ונדפקת על כל השכל, או שהחיים שלך אומללים ומשהו בך מסרב להתפשר. אף אחד לא יעלה בדעתו שרווקות היא לא עניין של בדידות והיעדר זוגיות בלבד, ושאדם מסוגל להיות מאושר ולנהל חיים תקינים גם בלי הפרטנר על הסוס הלבן.
המיתוס הזה שלפיו זוגיות היא סטטוס שמעיד על כל אישיותך ועל מדד האושר שלך מהדהד בכל מרחב אפשרי. הנה, לדוגמה, "לא בנוי או מוכן כרגע לאהבה" חוזר על עצמו פעם אחר פעם, וטומן בחובו את ההנחה שלזוגיות צריכים להגיע עם מוכנות מסוימת. אנשים חושבים שלזוגיות צריכים להגיע בנויים ומהונדסים, עם תעודות והישגים ויציבות לתפארת, כי לדידם זוגיות היא סמל ליציבות. אבל זה לא ככה באמת. אני תמיד התאהבתי כשבית השחי שלי הזיע או כשבחור תפס אותי עם חצ'קון באף ושפתיים יבשות, פלוס מינוס עצום בבנק ובפירוש לא הייתי 'מוכן לזה'.
יש איזה מרדף גלוי ואגרסיבי אחר זוגיות, וגם עושים מזה עניין לא פרופורציונאלי, כאילו זוגיות היא המטרה הסופית שלשמה התכנסנו. אפילו המאבק הלהט"בי שם את יהבו על הכרה בנישואים, עד שלרגע שכחנו שלרבים מאיתנו אין עדיין בן זוג פוטנציאלי לנישואים שכאלה. זוגיות הפכה להיות ערך עליון, ורבים מאיתנו מקדשים אותה עד כדי כך, שלא יפריע לנו לחשוב את עצמנו לבודדים וב'תקופת ההמתנה' המייאשת הזו ולהעביר לילות שלמים במחשבות וסיוטים.
צריך להפסיק לחשוב על רווקות במונחים של בדידות, טירוף או הוללות. וכדאי ורצוי להפסיק לחשוב על אהבה כעל הישג. היא לא הישג, היא פשוט מצב נתון בין אנשים בזמן מסוים ובמקום מסוים. וזוגיות היא עוד דרך לבסס אהבה, אבל לא זו העיקרית והיחידה. המרדף הזה אחר זוגיות מסמא מאתנו את כל הפלוסים שעשויים להיות גם בחיי הרווקות. ולרווקות יש גם כן יתרונות (למשל, יש פחות כאבי גב משינה משותפת).
אז אפשר בהחלט לחזור לרקוד בשקט, בלי לבחון מבטים חפוזים של גברים מזדמנים במסיבות, ולהפסיק 'להמתין' בתור לאהבה. ככה, כולנו נופתע מזה כשהיא תגיע.