אתמול תפסה לי את העין כותרת שהתפרסמה בעמוד הראשון של "ישראל היום". לא יכולתי שלא להשתהות מולה, נוכח העובדה שהיא מייצגת איזו תפיסה מעוותת שרווחת בחברה. חבר שהיה איתי באותה שעה, תהה: איפה הבעיה בכותרת? כמו בציור השבועי לילד, ניסיתי להסביר לו מה לא בסדר כשקוראים לאונס בת 13 "יחסי מין".

משום מה, כשמדובר במקרה אונס, העיתונים והאנשים יעדיפו את גרסת ב', הגרסה "המעודנת", ויקראו לזה בשם אחר, קצת יותר הולם, כי על אונס לא מדברים. אלא שלמילים יש כוח בהשפעתן על תודעת הציבור. יש הבדל מהותי בין "קיימה יחסים" לבין "חשד לאונס", ומי שלא מבין מדוע אני מתעכב על ענייני סמנטיקה מוזמן ללכת איתי 11 שנים אחורה, לאותו ילד בן 14 שהייתי – עורך הדין שייצג את אותו פדופיל שעברתי תחת ידיו האכזריות, קרא לזה "בעילה בהסכמה", מילה שהייתה זרה לי אי שם בגיל צעיר שכזה.

כותרת בישראל היום, 6.10.14
"ישראל היום"

אני לא מאחל לשונאיי להיות בסיטואציה כמו שהייתי אני - לעמוד בהיכל המשפט מול עורך דין גרגרן שמייצג לא פחות מפדופיל, ולשמוע את המשפט הזה נאמר: "ילד בן 14 לא נכנס לרכב סתם. אם הוא לא היה רוצה את זה, הוא היה מתנגד לזה". אני מרגיש איזה צורך להתנצל על כך שפשוט לא יכולתי לעשות כלום. צר לי, אבל לא יכולתי לעשות כלום. ישבתי ברכב קפוא, ואם באמת הייתה לי רשות בחירה, הייתי מבקש להזיז רק את פרק כף היד שלי, אבל היא לא זזה. הגוף שלי התאבן, התקשה, והמחשבות הפסיקו לרוץ. הייתי חסר אונים. פשוט לא יכולתי לעשות כלום. והייתי צריך לעשות, הייתי צריך לעשות משהו, כי הייתי בן 14, והוא בסך הכול היה בן 40, והייתי צריך להגן על עצמי. הייתי צריך להיות אחראי לעצמי. כי הרי ידעתי, הרי ידעתי מה אני רוצה. אני לא כזה תמים, כמו שהחברה מבקשת ממני להבין.

כמו שתיארה את זה שני שטלריד (שהחליטה לחשוף את האונס שעברה לפני 20 שנה וריגשה רבים) אנחנו לא יותר ממספרים ואותיות. אפשר לומר – נאנסתי קל עד בינוני. בתוך סטטיסטיקת המספרים, האותיות והגרפים, החליטו בשבילנו כמה נפגענו, איך נפגענו, והאם נפגענו.

שני שטלריד (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)
שני שטלריד | צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי

אמש קיבלתי הודעה לאינבוקס הפרטי שלי מאדם שאינני מכיר, לאחר שהעליתי לעמוד הפייסבוק שלי את תמונת הכותרת ב"ישראל היום". הוא כתב לי שהוא "מכיר את הנערה, ושהיא שקרנית ולא כזו תמימה, והסכימה לאורגיה הזו והסכימה שיצלמו אותה". אני מודה שלא יכולתי לשלוט בפרץ הדמעות שתקף אותי, שעה שסיימתי מפגש בין חברים.

חזרתי הביתה כשההודעה הזו רודפת אותי, וניסיתי להתעלם מקיומה אבל לא ממש יכולתי. הייתי שמח להסב את תשומת ליבכם לעובדה, שההודעה הזו נכתבה על ידי ילד בן 14, והיא לא פחות ממייצגת איזו דעה רווחת שיש לאנשים בחברה שלנו על אודות נפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

לאנשים יש איזה צורך מיידי לגונן על אנסים פוטנציאליים, דבר שנשגב מבינתי, למקרה שהם חפים מפשע או שמא נפלו קורבן לעלילת שווא או "ניצול נשי", וזה מעוות כל כך, ואין דרך אחרת לתאר את זה. כשראינו את א' מבית הנשיא, ישר חשדנו. עוד מימי הביניים ייחסו לנשים איזה כוח פתייני, כמעט מיסטי, ושלא נדבר על סיפור גן העדן והתפוח. אנחנו חיים סביב טכנולוגיה מתקדמת ומדע מפותח, אבל הראש שלנו עדיין בימים החשוכים.

יותר מזה, בכל פעם שיש גילוי מרעיש על אודות פרשת אינוס כזו או אחרת, תמיד, וכמעט באופן אוטומטי, עולה החשד שמא מדובר באיזו "שרמוטה" שפיתתה ביכולות המאגיות שלה חבורה של 10 גברים שעשו עליה סיבוב, תיעדו והפיצו בין חברים. אחרי הכול, אסור לנו לשכוח - היא בחרה בזה. האחריות היא על עליה. אנחנו אנשים מבוגרים ואנחנו צריכים לדעת להגן על עצמנו. ומי שלא - חבל עליו.

ההודעה הזו היא לא פחות מאשר תעודת עניות לחשיבה המעוותת שתופסת רבים מאיתנו בחברה החולה הזו - היא בסיס לכל טענה שאי פעם נטענה מול נשים וגברים שעברו תקיפה מינית בהיכל המשפט - הם אחראים לזה, הם אשמים בזה, הם הזמינו את זה. קצת חורה לי שלאנשים יש יותר עניין בשיקום אנסים מאשר בשיקום נאנסות.

אין לי עניין ברחמים שלכם. רק עולה בי הצורך לדייק כמה עובדות. מה שמעניין יותר מכל, הוא העובדה שכשמדובר בנערים שאונסים, אז משתמשים להגנתם בטיעון ש"הם רק ילדים, הם לא מבינים כלום מהחיים שלהם". אבל כשמדובר בנאנסת, ילדה, אומרים: "היא יודעת מה היא רוצה, נערות בגיל הזה לא תמימות".

הילד הזה שכתב לי את אותה הודעה פרטית לא אשם. הוא לא בחר לגדול בסביבה שבה הוא גדל, והוא לא בחר בעובדה שמערכת החינוך מסתירה ממנו שיח על מין. נדמה שהחברה בה הוא חי מבקשת להסתיר ממנו את מה שהיא בעצמה שכחה - זה לא עניין של כן ולא, זה פשוט ההכרה בכך שמי שעומד מולך הוא בדיוק כמוך, עם ידיים, רגליים, ראש ולב, ואפשר ורצוי לגלות מידה של אנושיות כלפיו.

ובינתיים, בתוך קלחת האותיות והמילים המכובסות, ואינספור המקרים שמציפים אותנו, יש מי שעומד באמצע, ומקבל חבטות על ימין ועל שמאל – אנחנו, הנפגעות והנפגעים. גם אם רק מדובר במילים, יש להן כוח הרסני ואיום.

ככה, באופן שלא ממש ניתן להסביר במילים, אני מוצא קשר ישיר בין סיפור האונס שהתפרסם בפייסבוק שלשום והתפוצץ בתקשורת, לבין ההודעה שקיבלתי מאותו הילד ועד לאותו זעם מקובל על הבחירה באייל גולן כזמר השנה.
נדמה שהמכנה המשותף של כל אלה הוא לא אחר מאשר ההגנה שאנחנו כחברה מעוניינת להעניק קודם כל לאלה שטרם הוכחה אשמתם, יותר מאשר ההזדהות עם הנתקף.