נכנסתי הביתה. אמא שלי צרחה עליי, ואמרה שהיא לא מסכימה שיהיו לה בבית את הדברים הללו. ואני, שלא הבנתי על מה היא מדברת, רק חששתי שהיא גילתה עליי ומי שאני באמת. אז היא שלפה קלטת פורנו שהחבאתי לפני שנתיים בארון, ולא צפיתי בה בכלל, וצעקה עליי בעוד אחי הגדול עמד במטבח וצחק מהצד. ירדה לי אבן מהלב, היא לא יודעת.
ניצלתי את שעת הכושר וסיפרתי לה שאני מופיעה בערבי דראג. היא שאלה אם אני הומו, אך מיד שללתי זאת ואמרתי לה "לא, זה כמו בנות פסיה. גם שם אחד מהם בכלל נשוי". אך היא הבהירה לי "אם אני אגלה שאתה הומו, זה לא יעבור בשתיקה". אבל תירצתי שזה רק לצורכי אמנות, ולמזלי נפתחה מגמת משחק בבית הספר, כך שקפצתי על המציאה והסברתי לה שהכול חלק מלימודי המשחק שלי.
אחרי שהעניינים נרגעו, הראיתי לה כמה תמונות, היא צחקה, ואמרה לי שאני אישה מכוערת. ואני, שבתוכי ידעתי שאני אישה תהיתי לכוונתה. אבל היא רק ציינה שהאיפור מוגזם, מה שהרגיע אותי כי בדראג אכן האיפור אמור להיות מוגזם. באותה הזדמנות, סיפרתי לה גם שיש סטודנטית לקולנוע שעובדת על סרט תיעודי עליי, ורוצה שגם היא תצטלם אליו. אמא צחקה ממבוכה, אך הסכימה.
ימי הצילום הראשונים התרחשו במהלך הופעות הדראג שלי בצ'אפס, ואט אט נכנסה פנינה הבמאית גם לבית וצילמה את משפחתי ואותי. החודשים חלפו, וצו הגיוס הגיע. כל כך סלדתי מהמערכת הצבאית, פחדתי להיכנס למסגרת שכזו. לצו הגיוס הגעתי כבר עם שיער צבוע בבלונד, גבות דקות, מרגישה הכי אישה שיש, וכל החיילים שם הסתכלו עליי מוזר. בעוד כולם עשו זריקות ונכנסו לתלם, אני סירבתי לצבוע את השיער.
ובצבא כמו בצבא, הופ נכנסתי לכלא. אחד המפקדים פנה אליי ואמר לי לעשות קרחת. צחקתי, ואמרתי לו שהוא חולם, אך הסכמתי ללכתה הביתה, לצבוע את השיער ולחזור, וכך עשיתי. אחותי קנתה לי צבע שחור, וצבעתי את השיער. עד ששבתי לבסיס, הנערים שגויסו איתי כבר נשלחו לבסיסים שלהם, נותרתי מאחור לגיוס הבא שהיה של עתודאים. דווקא היה לי נחמד להיות עם חיילים שעסוקים בלימודיהם ולא מופרעים, ואפילו קצת גדולים ממני. ככה הגענו לבסיס, ואני שמרגישה כולי אישה, נאלצתי לישון באוהל עם 20 חברים ולהתלבש לידם, בזמן שכל גופי מגולח, גבותיי מסודרות וההתנהגות והגינונים שלי נשיים.
בדיעבד, הגיוס לא היה כל כך נורא. נתנו לי להתקלח בשעה משלי, וגם התירו לי לא לעשות את המסע או להרים משאות כבדים - הייתי החלשה והעדינה, וזה שיחק לטובתי בצבא.
בתום הטירונות הגעתי לקצין מיון, וביקשתי להיות קרובה לבית. ידיד שלי הצליח לסייע וכך מצאתי את עצמי בבסיס מזון לא רחוק. כשהגעתי, מפקד הבסיס שאל אותי מה אני רוצה לעשות, ביקשתי לעשות שירות משמעותי והוא הציע לי את התפקיד של מש"ק חוויה שהיה לא מאויש. שמחתי ונסעתי לקורס חינוך.
תוך כדי השירות המשכתי עם ההופעות בצ'אפס, וכאשר החלה ההרשמה לתחרות בחירת מלכת הדראג הבאה של הדיווה, נרשמתי מיד. התחרות חולקה לכמה הופעות, וגמר בסופו, ולאחת מהן העזתי והצעתי לאמא שלי לבוא ולעודד אותי. זו הייתה הדרך שלי לתת לה הצצה לעולמי הפנימי.
היא הגיעה ומה שהיא ראתה לנגד עיניה זעזע אותה, היא ראתה הומואים וגברים מתנשקים. בדיעבד, זה היה כלום, אבל לאישה שכל חייה לא הכירה מקרוב אף הומו ובוודאי שלא טרנס, זה היה קשה.
מיד לאחר ההופעה, ובעקבות הסרט התיעודי, היא שאלה אותי פעם נוספת אם אני הומו. ואני, שסחבתי את זה מגיל כל כך צעיר, הודיתי. אמרתי לה שאני הומו. אבל אמי לא קיבלה זאת היטב, היא אסרה עליי שזה יהיה בבית, היא אמרה שהיא לא רוצה שזה יהיה בבית שלה, והוציאה אותי מהבית. כך גורשתי מהבית בו גדלתי.
ההרגשה שאתה לא רצוי בגלל הנטייה המינית, ושהחממה שהגנה עלייך כל השנים מתפרקת בין הידיים, הייתה קשה מאוד. לקחתי תיק עם כמה דברים, ונסעתי לתל אביב. לא היה לי למי לפנות, והאמת, התביישתי "ליפול" על אנשים. הלכתי למקום שאני מכירה הכי טוב - גן העצמאות. שם גרתי, שם ישנתי ימים כלילות, בימים חורפיים ובימים קיציים. נפקדתי מהצבא ולא חזרתי לבסיס.
עד שלילה אחד הגיעה לגינה בחורה רזה וקטנה עם מספר חברים. רצה הגורל וסיפרתי לה על מצבי, והיא כמו מלאך שומר הציעה לי לגור איתה ועם השותף ההומו שלה בתל אביב. מצאתי עבודה כמלצרית בלובי של אחד מבתי המלון במשכורת נמוכה ועזרתי במטלות בדירה. גיליתי שיש אנשים טובים באמצע הדרך.
חזרתי לבסיס כדי לסיים את השירות שלי, ולהתחיל בחיי החדשים. ניגשתי לקב"ן והסברתי לו שאני אישה טרנסג'נדרית. הוא המליץ על שחרור, וכך, אחרי שנתיים של שירות כמו חיילת טובה, חזרתי לתל אביב ולגינה – מכאן החיים שלי בתל אביב רק מתחילים.
>> בפרק הקודם: סיפרתי לאחיות שלי שאני "הומו", לכי תספרי להן שאת אישה