הרגע הזה שאת מחכה לשיחה והאדם שלפנייך עומד ושותק הותיר אותי מרוטת עצבים. הבנתי שכל מה שהתכחשתי לו היה נכון. דווין סיפר כי הוא יודע שהאקס שלו ואני שוחחנו, אך עוד ניסיתי להסביר שלא ייחסתי לכך חשיבות. הוא לא הותיר לי ברירה ואמר שעדיף שנסיים בינינו את הקשר כי "זה לא הולך". לרגע לא הבנתי את האנגלית וביקשתי שיחזור על זה, אז האמת הכתה בי: הוא חזר על כך שהוא והאקס שלו בקשר כבר כמה חודשים, והאקס זקוק כעת לעזרה, והוא היחיד שיכול לעזור לו. זה היה נשמע לי תירוץ כפי שזה ודאי היה, אך שמרתי על עצמי ואמרתי שגם כך אני מתכננת לחזור לארץ. יצרתי מטקסס קשר עם חברה שגרה בשיקגו, ואמרתי לה שאני רוצה לעצור אצלה בדרך לארץ.
הפרידה מדווין הייתה קשה ובכיתי בימים שקדמו לכך המון. כל יום היה קשה מקודמו לשנינו. משום מה, למרות שידענו שאנו צריכים להיפרד, האהבה בינינו הייתה חזקה. בלילה האחרון הלכנו לטייל יחד בטקסס, הצטלמנו המון וידענו שכבר אין דרך חזרה. הלילה חלף, מועד הטיסה הגיע ודווין לקח אותי לשדה התעופה. נפרדנו. זה היה זריז וכך ברגע אחד הסתיים לו עוד פרק בחיים.
בשדה התעופה בשיקגו המתינה לי החברה שלקחה אותי לדירת הרווקות אותה חלקה עם שותפה ובן זוג מקסיקני. היא לקחה אותי בעיקר למועדוני סלסה, אך אני חיפשתי את קבוצת השווים לי וחיפשתי בדאון טאון אחר רחובות או סימנים לגייז. מצאתי שם הומו מוחצן ונשי, אזרתי אומץ ושאלתי אותו איפה יש מועדונים לגייז? הוא נתן לי כתובת של רחוב, עליתי על הרכבת וירדתי ברחוב קטן וצר שהיה מתחת לגשר לא עליז במיוחד. אספתי עלונים בניסיון ללמוד מתי יש מסיבות או הופעות דראג, וראיתי שבאותו ערב יש הופעת דראג באחד המועדונים. עליתי שוב לרכבת, חזרתי לדירה, התקלחתי, התארגנתי ויצאתי לאחר רדת החשיכה אל המועדון.
היו שם מלא דראג קווינס, גייז וביניהם יכולתי להבחין גם בכמה טראנסיות גבוהות ויפות, חלקן שחורות וחלקן לבנות, ובעיקר מטופחות. הלוק האמריקאי של טראנסיות קסם לי מאוד, למרות שלא הבנתי למה. השתדלתי להתמקד במופע ובסיומו חזרתי לדירה.
הייתי בדיכאון. בעוד יומיים אני חוזרת לארץ, עליתי במשקל והרגשתי באופן כללי חסרת ביטחון. לא חיפשתי להיות מחוזרת או מוערצת על ידי גברים, מה גם שהרגשתי תחושת מיאוס מהאמריקאים אחרי הניסיונות המרים שחוויתי. מועד הטיסה הגיע והכסף אזל. ואני בשדה התעופה בשיקגו מחכה לטיסה שלי חזרה לארץ ולא יודעת אם יהיה לי בית שאוכל לחזור אליו כי לאמא כנראה שלא אוכל לחזור. את המסע לארץ עשיתי עם אותן המחשבות - לאן אלך? מה אעשה?
הטיסה נחתה בשלום בארץ, המרתי את מעט הכסף שנותר לי לשקלים, עליתי לרכבת והגעתי לתל אביב עם מזוודה ותיק. רק אז, כשאני לא יודעת לאן להמשיך, העזתי להרים טלפון לאמא ולבקש ממנה לחזור הביתה. אמא הייתה קרירה בשיחת הטלפון, אך אמרה שהיא מוכנה שאחזור הביתה בתנאי שאעבוד ושלא אעשה את "המעשים" שלי אצלה בבית. הסכמתי בחוסר ברירה כשלנגד עיניי עומדת האלטרנטיבה לחזור ולישון ברחובות ובגנים ציבוריים.
נסעתי הביתה, האחיות הרעיפו עליי אהבה ואמא שהתגעגעה גם היא נתנה לי נשיקה ואמרה שאוכל לישון בחדר של אחותי כי החדר שלי כבר הפך למחסן. חשתי כבויה, כנראה שלא ממש הייתי חסרה. במשך שבוע לא יצאתי מהחדר למעט מקלחת ואוכל. היה לי רע בארץ, בכיתי כל לילה ומצאתי את עצמי מתגעגעת לדווין ולחיים אליהם התרגלתי בארה"ב. פתאום אני שוב בטירת הכרמל, עיר שנסגרת בשעה שבע בערב וכל שנותר לעשות הוא לשבת על החומה עם השכנות ולרכל על מי שעובר.
לוויתי כסף מאחותי ונסעתי שוב לתל אביב. ישנתי אצל רועי שסייע לחיפאים במעבר לתל אביב וזה הכיר לי חברה חדשה-ישנה – אורלי, שנרתמה לעזרה והציעה לי לגור אצלה עד שאסתדר. שוב ארזתי את התיק אצל אמא, ועזבתי את הבית כדי לעבור לתל אביב ולעבוד במלצרות.
זו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, הרגשתי שעוזרים לי רק מרחמים, חשתי מכוערת אך יותר מכל הרגשתי לא נכון בתור מי שאני, והמחשבות על אותן הטראנסיות היפות ומלאות הפאסון בשיקגו חירפנו אותי. הלכתי תמיד בצד הרחוב, חסרת אונים וחסרת ביטחון, לא שכבתי עם גברים לא האמנתי כשהתחילו איתו. ויתרתי על מסיבות, אתרי היכרויות או שוטטות בגן העצמאות, הכול לא היה קיים מבחינתי.
באחד הימים הגעתי לביקור חסר מטרה לביתו של ידיד-יזיז לקפה, אך כשראה אותי הוא אמר לי משפט שלא אשכח כל חיי "וואי, איך השמנת. כשתרזה, תחזור אליי!". הייתי בהלם. כעסתי עליו ויותר מזה כעסתי על עצמי, הבנתי שבעולם שלנו את חייב להיות פורצלן, לא להזדקן, לא להשמין וגם לא להפוך לנשי.
זו הייתה תקופה אומללה, עד שערב אחד אורלי הזמינה לדירה כמה חברים. אחת מהן הייתה סיוון, טראנסית תל אביבית. המראה שלה קרץ לי ועורר בי שוב את הזיכרונות של אותו המפגש עם הטראנסיות בשיקגו, לא הפסקתי לשאול אותה שאלות, היא ענתה והייתה משעשעת, ואז נדלקה לי הנורה - הבנתי את הסיבה שהן כל כך קרצו לי באותה עת, מה שלא ידעתי לנסח במילים כל חיי היה פתאום ברור, אני טראנסית.