שנים היה לי בראש שאהבה זה העניין. אני אחפש ואמצא זוגיות שתביא אותי למנוחה ולנחלה.

״אם רק אמצא מישהו שהוא פחות דפוק ממני, קצת יותר שמח, יותר מחושב, כזה שיודע להתנהל עם כסף ויותר ממוקד במה שהוא רוצה מהחיים - בקיצור מישהו שהוא יותר טוב ממני, ככה אצליח להציל את עצמי מעצמי״. מובן שלא הסתובבתי עם השלט הזה לכל מקום, אבל אי שם במעמקי הראש ובראייה לאחור, יש לי יסוד סביר להניח, שזה מה שהנחה את הבחירות שלי.

חז"ל אמרו פעם ש״אם אין אני לי, מי לי״. גם המורה שלי בכיתה א׳ עשתה מזה שלט, אבל אף אחד לא טרח להסביר לי מה עושים עם זה. עד לפני שלוש שנים, ושלושים ומשהו שנות הלם, כשהבנתי שמשהו ממש דפוק בממלכת דנמרק עת נפרדתי מזוגיות לא מתפקדת ויצאתי להתמודד עם החיים שלי. מבוהל עד עמקי נשמתי, יצאתי לדרך לפגוש את השדים שלי: הקמתי חברה, למרות שהראש אמר שזה לא יצליח; השקעתי את כל הכסף שלי, למרות שהייתי מבועת מהאפשרות להפסיד אותו; נפגשתי עם אנשים רבי דרג, למרות שהשד אמר לי 'מי אני בכלל'.

לאט לאט לימדתי את עצמי לעמוד על הרגליים, להיאבק כשקשה ולהילחם על המקום שלי.

בשלב מסוים גם התחלתי לכתוב. בהתחלה בבלוג משלי ואחר כך כאן ב-mako גאווה. בין כתיבת מצגת משקיעים לתקציר מנהלים, נזכרתי שזה משהו שאהבתי לעשות - דרך הכתיבה התחלתי לדבר בכל פעם עם שד אחר ולראשונה הראיתי להם למי יש יותר גדול.

לאט לאט גיליתי ששדים אוהבים להבהיל ולהגיד 'בוהוווו', אבל הם נבהלים בחזרה כשאני נשאר לעמוד ועונה להם. הם מעולם לא נעלמו לגמרי, אבל בסופו של דבר תמיד יצאתי אני המנצח, והם פינו לי את הדרך להתקדם. כל הניצחונות הקטנים האלה שינו את מה שחשבתי על זוגיות או על איך אני אמצא אחת. הבנתי שאין טעם להשקיע בלחפש אותה, אני לא צריך שהזוגיות שלי תציל אותי או תשנה את חיי, אני עושה את זה מספיק טוב בכוחות עצמי. והאחד? הוא כבר ימצא אותי בדרך.

 ככה במסע לפגישת עסקים בספרד פגשתי אותו, והוא היה כל מה שרציתי. מישהו שבחר אותי מתוך המון, שמסתכל רק עליי ומרעיף אליי אהבה בכמויות שלא הכרתי מעולם. כמו נווד במדבר שמצא מים התחלתי לגמוע עד בלי די. שתיתי ושתיתי ושתיתי. ונתתי לעצמי להשתכר מכל האהבה הזו. תפסתי כל טיפת תשומת לב, רצתי לכל טלפון, התייצבתי לכל הודעה. רציתי שהוא כל הזמן יהיה שם, אם לא פיזית אז לפחות במחשבות. פחדתי שכל הטוב הזה יאבד, אז אחזתי בו כמו פעם והתעלמתי מהמגבלה הפיזית שהמוח האנושי יכול להכיל בנקודת זמן רק מחשבה אחת. כיוון שנתתי לו עדיפות, בעצם העפתי הצדה כל דבר אחר, שלא לומר העפתי את עצמי.

הפסקתי לכתוב, לצאת עם חברים או להיות מסוגל לנהל שיחה פשוטה עם המאלף של הכלב שלי. העמדתי במבחן את כל העצמאות שבניתי בעמל רב, כדי לשמור על האוצר שמצאתי, אבל מה שמצאתי במקום זה אותי חי בין שלום לבין להתראות.

בין לבין קול העצמאות שלי, ההרגל החדש שלי, זה שיודע כבר שאדם צריך עוגנים משלו וחיים משלו גם בתוך זוגיות, הסביר לי שאני טועה ועליי להילחם כדי להמשיך לעשות את מה שעשיתי קודם, גם אם זה עכשיו קשה יותר וגם אם אולי הוא לא יאהב את זה.

אבל אני הייתי מאוהב מדי ושיכור מדי, ועצמאות מצריכה לעמוד על הרגליים ואני כל כך נהניתי להישען שוב ולנוח. לשמור על העוגנים דרש ממני מאמץ בעוד אני העדפתי ליהנות מהזרם, גם אם יש בו סלעים ומהמורות כמו בכל מערכת יחסים. ואני? אני כבר הייתי שיכור, את כל המקומות שיצרתי לעצמי להיות בהם כדי לחשוב באופן עצמאי מסרתי ואיתם את היכולת הנפלאה שלי לפתור את מה שצריך.

וכך, בלי שיהיה מי שישמור מנגד, חזרו ונכנסו בדלת בזה אחר זה פחד, עצבנות, כעס ותסכול. היה לי המון מה להציל אבל לא נשאר ממני מי שיציל. כבר שכחתי מי אני ומה אני יודע לעשות. למזלי, העבודה של השנתיים האחרונות - העצמאות שבניתי ופיתחתי לעצמי - אולי לא באה עוד לביטוי כלפי חוץ, אבל  היא לא הייתה מוכנה לוותר עליי כל כך מהר, או שאני הייתי זה שלא היה מוכן לוותר עליה.

וככה, בלב כבד, ביקשתי להתיר את הקשר. גם כאן לא פספס ה'בוהוווו' התורן את ההזדמנות להגיד לי שאני אידיוט ושאף אחד לא יאהב אותי ככה לעולם. ״יכול להיות״, עניתי לשד, ״אבל אני מעדיף להאמין שכן״. גם אם אני אחזור, אני אחזור אחרת, עם הידיעה שיש דברים שכדאי לשמור לעצמי ולא למסור לאף אחד, גם אם כשהוא אומר שהוא מאוד מאוד מאוד אוהב אותי.

כי כדי שיהיה לי סיפור אהבה הוא חייב להיות רק חלק מהסיפור שלי, ולא הסיפור כולו.