אני זוכר את היום בו איימי ויינהאוס מתה. זה היה שיא הקיץ. ישבנו דנה ואני בבית של ההורים שלי, הקשבנו ל"בק טו בלק" ולא הפסקנו לבכות. מאוחר יותר התעשתנו על עצמנו והחלטנו לצאת לציין את המוות של איימי בדרך שבה היא הייתה רוצה שנזכור אותה. לבשנו על עצמנו בגדים שחורים, קטנים וצמודים, שמנו סרטים על הראש ונכנסנו אל תוך הסרט של עצמנו. תפסנו מונית לתל אביב, והלכנו לאחד ממועדוני הגייז הגדולים בעיר. זה היה זמן קצר אחרי שסיפרה לי דנה, בהתנצלות ענקית על כך שהחזיקה את הסוד הגדול ביותר שלה.
פגשתי את דנה כשהייתי בן שמונה עשרה. עבדנו יחד בבית קפה מקומי בעיר הולדתנו, הרצליה. שנינו כבר הספקנו לצבור היסטוריה שאת רובה שמרנו לעצמנו. מהר מאוד הפכנו לחברים הטובים ביותר, אולי בעיקר בגלל ששנינו ידענו מתי לעצור מלשאול אחד את השנייה פרטים היסטוריים על העבר הנפרד שלנו, שהשני לא רצה לשתף או לחשוף.
היינו ילדים אבודים שהרגישו שהחיים והמסגרות השונות זרקו אותם מצד לצד, ואף הוקיעו אותם מתוכן. אהבנו ללכת לאיבוד יחד, וניסינו את כל הדרכים האפשרויות לבריחה מהדבר הזה שנקרא חיים, או אף מורכב מזה מציאת זהות. ידענו והרגשנו שכל אחד מאתנו הוא שונה ואחר בנוף, אבל אף פעם לא העזנו לדבר את זה במילים. עד אותו יום, בו דנה אמרה לי שהיא לסבית. אני זוכר שהסתכלתי עליה ואמרתי לה: "אני הומו". היא מיד פרצה בצחוק ואמרה לי שהיא יודעת.
יש לי חברה והיא מהממת
התרגשתי עד מוות שדנה לסבית. אמרתי לעצמי ולה שעכשיו זה ברור מאליו למה ואיך מצאנו אחד את השנייה, וכמה טוב שמעכשיו אנחנו לא לבד ושחיינו יהיו קשורים זה בזו. דיברנו על האופציה של משפחה מורחבת, או רק על האופציה של להביא ילדים משותפים בבוא היום.
"אתה החברה הכי טובה שלי", הייתה אומרת לי דנה ואני הייתי אומר לה: "את החבר הבן שאף פעם לא היה לי". שנינו לא היינו מוחצנים בנטייתנו המינית, אבל כל אחד מאתנו מצא בשני את אותם כרומוזומים שככל הנראה היו מוחלשים אצלו. כשהייתי הולך עם דנה ברחוב, הרגשתי מוגן. היא הייתה רזה לא פחות ממני, אבל היה בה משהו שהיווה לי מגן, ייתכן ואפילו גברי, מפני העולם. אני הייתי עוזר לה למרוח לק והיא הייתה גוזרת לי את מכנסי הג'ינס שלי עם סכין מטבח, ומשייפת אותם אבן כדי ליצר קרעים. בלילות היינו ישנים יחד באותה המיטה, אני הייתי עם הפנים לקיר, ודנה הייתה מחבקת אותי בתנוחת כפית גדולה ואימהית.
עם השנים נפרדו דרכנו. דנה התגייסה לצבא, בעוד אני שוחררתי על סעיף בריאותי. אני התחלתי בלימודי המשחק, בעוד היא ארזה תיק גב וברחה לחפש את עצמה ואת משמעות החיים בהודו. כיום דנה חיה חיים אחרים, במקום אחר לגמרי, אני חי את חיי שלי, לא רחוק מאותו המקום, לפחות לא פיזית. לא היו לי חברות לסביות אחרי דנה, לא חיפשתי אותן והן אף פעם לא חיפשו אותי.
"הומואים הם כל מה שאני לא אוהבת בבנות"
הלהט"ביות בחברה המודרנית הופכת משנה לשנה לשיח מקובל ולגיטימי. ההגדרה להט"ב שואפת להכיל בתוכה את כל מי שנטיותיו המיניות כביכול שונות מהנורמה המקובלת (אגב, מה היא נורמה מקובלת?). בשיח מתוקן, יודעים האנשים הנכונים להפריד את הקבוצות המשתייכות ולציין: ישנם הומוסקסואלים, ישנן לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים. אך האם ייתכן שרובנו חוטאים בלהט"בופוביה בתוך המחנה המורחב שלנו? התשובה היא, ככל הנראה, כן.
לא פעם שמעתי טענות מפיהם של גייז שאומרים: "אין דבר כזה ביסקסואלים", ובכך בעצם, ביודעין או לא, הם מבטלים קבוצה שלמה של אנשים, שיש להם את הלגיטימציה המלאה להגדיר את עצמם ככל העולה ברוחם. ונורא מזה, הסלידה והרתיעה שישנה אצל הומואים או לסביות, כלפי טרנסג'נדרים. "את זה אפילו אני לא מבין", אמר לי אחד מחבריי הגאים, "מה הוא ומי הוא? זה גבר? זה אישה?". "מה אתה?", חשבתי לשאול אותו ובחרתי לשתוק כדי לא ליצור לעצמי עוד אויבים בקהילה. חשבתי על כך שהוא עצמו גבר, גיי, פסיבי ואיך הוא היה מתאמת עם השאלה המפורסמת: "אתה פסיבי? אז אתה בעצם האישה?". לא, הוא לא האישה, הוא רק פסיבי, בדיוק באותו האופן שבו בחורה שנולדה בחורה ובוחרת לשנות את מינה - היא גבר.
אך היריבות הגדולה ביותר בין שני המחנות הגדולים ביותר, כביכול, היא בין ההומואים ללסביות. על פניו לשני המחנות יש את כל הסיבות שבעולם לתמוך ולעמוד זה לצד זה. כולנו עברנו חוויות דומות, אם לא כמעט מקבילות בגיל ההתבגרות. כולנו מצאנו עצמנו כמעט באותן הצמתים של החיים הבוגרים, וכולנו נאבקים באותו המאבק למען הסדר זכויות השוויון שמגיעות לנו. יחד עם כל זה, אנחנו בוחרים להישאר כל אחד תחת קורת גגו.
"אני לא סומכת על הומואים", אמרה לי ידידה לסבית לא מזמן. כשניסיתי לשאול ולברר למה ואיך היא הגיעה לנקודה, שבה היא מכלילה מיליוני בני אדם תחת אותה הקטגוריה של העדפה מינית, ובכך קובעת גם את אישיותם. "הם כל מה שאני לא אוהבת בבנות", היא חרצה. "את מזיינת את השכל", עניתי לה, וכך איבדתי ידידה לסבית נוספת. איך ייתכן שאנחנו דורשים שוויון מתוקף כך שאנחנו מוצאים את עצמנו לא שונים או פגומים בחברה ובאותו הזמן, פוסלים, מקטלגים ושופטים אחד את השני?
כשאני מלטף את בן זוגי כריסטוף ומנשק את צווארו, אני לרגע לא חושב על כך שיש משהו יוצא דופן באהבה שלנו אחד לשני, בטח שלא שונה מאהבה כמו שהיא מורגשת ובאה לידי ביטוי אצל זוגות הטרוסקסואלים. אז מה בעצם ההבדל במערכת יחסים בין שתי נשים? לא נוכל ליצור חברה מתוקנת וטובה יותר, אם לא נתאחד בתוך תוכנו, אם לא נפסיק את ההומופוביה שיש לנו אחד כלפי השני.
>> "אני לא גיי": 9 סלבס שיצאו מהארון – כסטרייטים
>> "זמרת מפורסמת בארון הייתה מסתובבת מחוץ למועדון"
>> "לאבא שלי עדיין קשה לדמיין אותי הולך יד ביד עם בחור"
לבד, כל אחד מאתנו הוא מיעוט, ביחד אנחנו המון שאי אפשר להתעלם ממנו. לא נוכל לצפות מאחרים לקבל ולאהוב אותנו, כל עוד אנחנו שונאים את עצמנו. אני קורא לכל ההומואים והלסביות לאחד כוחות, לאמץ חברויות ולהתחיל עידן חדש, כקהילה אחת ומלוכדת.