במקום להעביר את הקיץ הלוהט של 2018 על חוף הים מהבוקר עד הערב, נאלצת הקהילה הגאה שלא להפסיק למחות ולהפגין, השאלה היא מה יהיה הלאה והאם גל הקולות הזה יישאר רק בדפי ההיסטוריה בתור "הקיץ של הלהט"בים", או שבעזרת השם משהו ישתנה? - בין מאבק למאבק אני בעיקר נאבק בניסיון להישאר אופטימי, לרוב זה לא הולך. וואו, מה שהולך כאן. וואו, איפה אנחנו חיים, לאן לעזאזל התדרדרנו ואיך נצא מהפאקינג תהום אליה שקענו? אלו הן השאלות שמתרוצצות לי בראש בשבועות האחרונים לאור מצב המדינה, ולצערי מיד אחריהן התשובה האימפולסיבית והלגיטימית ביותר היא שאולי צריך להבין איך לוותר, להרים ידיים, לצאת מהמשחק, לארוז מזוודה ולשכוח שאי פעם העברתי את היום בלהגיב לפוסטים גזעניים ונוטפי שנאה של איילת שקד או סמוטריץ' בפייסבוק, רק כדי לשחרר קצת מהתסכול והכעס.
ההצבעה לנישואים חד מיניים שממנה התחמקה חברת הכנסת גילה גמליאל השרה לשוויון חברתי; חוק הפונדקאות שלא תוקן, ואיתו העובדה כי ראש הממשלה שלנו אכן יודע לשקר במצח נחושה; חוק הלאום הביזיוני; החרדים הקיצוניים שלא מפסיקים להסית נגדנו; הרב הראשי של ירושלים שהצטרף למחאה הדתית קיצונית שניסתה להשניא, למנוע ובעיקר לאיים על מצעד הגאווה בעיר; נערים בני 16 שרקמו במוחם תוכנית זדונית ומרושעת, מתחזים בגריינדר ואז למעשה מחטיפים מכות רצח לבחורים שאיתם נפגשו; המשטרה שבוחרת בסופו של דבר לשחרר אותם; פיצרייה שעובד הדלפק שלה מרשה לעצמו לשאול לקוח אם הוא הומו, וכשהוא משיב בחיוב, הוא מסרב למכור לו ומסלק אותו מהמקום; האלימות ברשתות החברתיות, בדפי הפייסבוק, בטוקבקים והעובדה האיומה כי חלק מהציבור מגבה ותומך בדעותיהם הקיצוניות של מובילי הדעות הקיצוניים. זו חברים, הפאקינג מדינה בה אנחנו חיים, בה בשנת 2018 להיות הומו כמעט שווה ערך ללהיות יהודי בשנת 1939.
אוכלים את המרק שהממשלה בישלה לנו
עכשיו על עצמי ועל חווית ההומופוביה השבועית שלי, כי הרי יש לפחות אחת ביום ואני נשבע שאני לא מזמן אותן. כשחזרתי מחופשה בטוסקנה, בהגיעי לביקורת הגבולות של נתב"ג ניגשנו יחד כריסטוף בן זוגי ואני, כמו שאנחנו עושים תמיד בכל מקום אליו טסנו בעבר. אמרנו שלום, חייכנו יפה וקיבלנו בתגובה: "אחד אחד". ככה, בלי שלום, בלי בבקשה, כמובן שגם בלי חיוך. "אנחנו זוג", אמרתי עם אותו החיוך, רק הפעם עם זווית מתנצלת בקצהו כאילו שעשיתי משהו לא בסדר. "זה לא מעניין אותי מה אתם", אמר לנו הפקיד. הסתכלתי מימיני ומשמאלי, הסתכלתי לאחור, ראיתי רק זוגות, כולם עומדים יחד, כולם ניגשים לעמדת הבידוק ביחד. "אנחנו טסים אחת לחודש ואף פעם בשום מקום בעולם לא אמרו לנו לגשת בנפרד, גם לא בטורקיה!", אמרתי, והוא ענה: "לא מעניין אותי, אחד - אחד!". "אחי (אמרתי בניסיון להקליל), אני לא מבין מה הבעיה, אנחנו בני זוג", והוא השיב: "לך תעמוד מאחורי הקו". לא עזר שניסיתי להסביר שכריסטוף אינו אזרח, שיש לנו קייס פתוח במשרד הפנים, ולא עזרה אפילו העברית השבורה אותה כריסטוף הצליח לחלץ מתוכו נוכח הסיטואציה ולהגיד: "למה גבר וגברת כן וגבר וגבר לא?, אנחנו לא זוז".
"חוצפנים אתם", השיב הפקיד בעודו זורק לכיווננו את הדרכונים ומוסיף: "לכו למשרד, אני לא מעביר אתכם!". ניגשנו למשרד, גם שם לא קיבלתי שלום בחזרה לשלום שאמרתי. הייתי צריכים לזעוף ולצעוק קצת כדי שמישהו יתעורר, יקשיב לי ויבין כי בזה הרגע נעשה מעשה שלא צריך להיעשות. מנהל המשמרת ניגש אל אותו הפקיד וחזר עם התשובה: "הוא לא הבין שאתם זוג". קיבלנו את אישור המעבר ועברנו, לא לפני שחלפתי על פניו של אותו הפקיד, כדי לומר לו שאני אדאג באופן אישי שהוא לא ימשיך בעבודתו. הוא ענה לי: "יאללה יאללה, לך מפה".
שלחתי את פרטי המקרה לדובר של רשות שדות התעופה מר עופר לפלר, שענה לי באופן מיידי ומכבד כי עובדי ביקורת הגבולות אינם עובדי הנמל, אלא עובדי משרד הפנים. בשיחת הטלפון שניהלתי עם סבין חדד מנהלת אגף הדוברות, תקשורת והסברה של רשות האוכלוסין ומחלקת ההגירה, הבנתי שהפקיד בחר לשקר לאותה מנהלת, בדיוק כפי ששיקר דקה לאחר המקרה למנהל המשמרת שלו. אני רק שואל את עצמי אם הוא כן מודה בפני עצמו, האם לעצמו הוא אומר האמת? כי אם כבר לשנוא אז לפחות שיעמוד מאחורי השנאה שלו בגאווה - ויגיד את זה בקול: אני הומופוב.
עצוב לי שכאן במדינה שלי, שאני כבר לא באמת חלק ממנה, המדינה שלי בה הדם שלי כמעט ומותר לכל, בה אפשר שלא למכור לי פיצה, לקלל אותי ברחוב, לגנות את נטיותיי המיניות, להטיל ספק ביכולות ההורות שלי, אפשר לשלול ממני את זכותי הטבעית לאהוב ולהינשא, וגם להחליט כי בן זוגי ואני לא ניגש כמו שאר הזוגות האחרים יחד לביקורת דרכונים. למה? ככה. כי למה לא? הממשלה הרי מאפשרת הומופוביה ואף מעודדת, המשטרה לא מגנה או מונעת, אז למה בעצם שמישהו שדעתו היא "כך וכך" עליי ייתן דין וחשבון על איך שהוא בוחר להתייחס אליי? בפני מי? בפני מה? מתוך צידוד ואמונה באיזה חוק?
>> "אל תתנו לנו להיות הורים, תתנו ליגאל עמיר"
>> כך הפכנו אחת המדינות עם הכי הרבה משפחות גאות
כנראה שהשבוע לא הצלחתי במאבק על האופטימיות, אבל עכשיו סוף שבוע, ואם לא תפרוץ מלחמה, אולי אלך לים בשבת בבוקר לפני העצרת לציון תשע שנים לרצח בברנוער בכיכר הבימה, אליה אליך בערב סתם כדי לכעוס קצת על זה שתשע שנים עברו ואותו רוצח עדין מסתובב חופשי.
סבין חדד, מנהלת המחלקה להסברה, תקשורת ודוברות של מחלקת האוכלוסין וההגירה, מסרה: "מבחינת עובדות המקרה ומבירור שנערך מול בקר הגבול, עולה כי מדובר בשני נוסעים שהגיעו לבקר הגבול יחד ומשהתבקשו לגשת כל אחד בתורו, כפי שנעשה בכל מקרה אחר של נוסעים שאינם בני משפחה או בני זוג, החלו להתרעם על הבקר בעקבות הבקשה. בשום שלב לא ציינו השניים כי הינם זוג ואם היו מציינים זאת, היו ניגשים יחדיו לביקורת הגבולות. איננו מצפים מהבקר, המקבל אלפי נוסעים ביום, להסיק מסקנות על דעת עצמו וציון פשוט של עובדה זאת, במקום התלהמות, היו מסיימים את אי ההבנה תוך דקות ספורות. אנו מצרים על תחושת הפונים, וכוונת עובדי הרשות אינה לפגוע במקבלי השירות, כי אם לתת שירות אדיב ומקצועי ועם זאת, אנו דוחים בתוקף טענות בדבר הומופוביה או טענות דומות. חברי הקהילה הלה"טבית הם נוסעים ככל הנוסעים ומקבלים שירות מצוין ללא הבדל. אין זו דרכנו ומקרים בהם יתגלו כי דעות אישיות משפיעות על התנהלות מקצועית - יטופלו בהתאם".