הטענה המרכזית של מתנגדי מצעד הגאווה מתחילה ונגמרת ב-למה ההומואים צריכים להיות כל כך מוחצנים וללכת בראוותנות, כמעט עירומים, רכובים על משאיות צבעוניות ומוסיקה קולנית? ואם כבר לצעוד, אז למה בתל אביב? שהרי בין כה וכה ידועה כעיר הבירה של הגייז במדינתו? שלא נאמר המכה של הגייז עבור תיירים מכל העולם, ואם כבר אז למה לא לעשות אותו בפריפריה? למה לא בחדרה, או קריית גת? מה הטעם בלצעוד? אם הם מרגישים מקופחים הרי לא זו הדרך להשיג שוויון. האומנם? 

זה לא קל להיות הומו. אף פעם, ובשום מקום בעולם. משחר ההיסטוריה אנו נחשבים לסוטים וחולים. כל עם וכל דת אימצה לחיקה את הסיבות לרדוף, לשנוא ואפילו להרוג אותנו. על פי התנ"ך גזר דיננו הוא מוות, כי אנחנו הרי עוברים על אחד מהחטאים הקדומים ביותר, כך גם על פי הברית החדשה ושלא נדבר על הקוראן. כולנו נולדנו לשנוא הומואים, כשם שכולנו מתחנכים לסלוד, לבקר ולשנוא את כל מי ומה ששונה מאיתנו. 

נמרוד דגן (צילום: יחסי ציבור)
"הרגשתי נבוך להשתייך אל ההמון הצבעוני" | צילום: יחסי ציבור
בתור ילד הייתי מציץ בחשאי על המצעד בטלוויזיה. גדלתי בבית ליברלי ופתוח ויחד עם זה, ההורים שלי לא באמת נתנו את הכבוד הראוי להומוסקסואליות. אני זוכר לא פעם את אבי מעביר ערוץ בטלוויזיה כשעל המסך הופיעו שני גברים צמודים מדי אחד לשני, לעיתים הוא פלט גם "איכס". עם הזמן הבנתי שאת מה שאני לא יכול לצפות בו בטלוויזיה המשפחתית בסלון, אני יכול למצוא מחוץ לבית. אני זוכר את הפעם הראשונה שנסעתי למצעד, הייתי בקושי בן שבע עשרה. התביישתי לשאול ולהציע לחברים להצטרף, שמא יבינו שאני לא הולך לצעוד רק מתוך סולידריות.

"ראיתי את נמרוד במצעד, מה הוא הומו?"

אני זוכר את עצמי יושב מאובן על אחד הספסלים ברחוב, צופה בהמון הצבעוני שצועד מולי ולא מעז להקים את הטוסיק שלי ולצעוד יחד איתם. אני חושב שבעיקר פחדתי שמישהו במקרה יזהה אותי, יתקשר לאבא ואמא ויגיד להם: "ראיתי את נמרוד במצעד, מה הוא הומו?". או אפילו גרוע מזה, שבערב שישי, כשנשב המשפחה יחד, לפתע ישדרו את תקציר האירועים מהמצעד ושנייה לפני שאבי יקום להעביר ערוץ, התמונה שלי לבוש בגינס קצר וגופיה בצבע אדום תופיע מולו.  

במשך שנים התנזרתי מלפקוד את מצעד הגאווה. גם לימים כשיצאתי מהארון, עדיין טענתי שיש משהו שגוי בעצם האירוע. סיגלתי לעצמי מעין דפוסי התנהגות של הומו-הומופוב, שעסוק בעיקר לבקר הומואים אחרים, את מידת המוחצנות ואת הראוותנות שהם בוחרים להציג ואף לייצג. האמנתי שהמצעד הוא לא יותר מפרובוקציה זולה עשויה היטב. הרגשתי נבוך להשתייך אל ההמון הצבעוני הזה ודאגתי להגיד ולהסביר לאחרים סביבי, שמבחינתי נטייה מינית מתחילה ונגמרת בהעדפה שלך את מי לאהוב במיטה ומחוץ לה, ושנטייתי המינית לא צריכה לבוא לביטוי בקול תרועות או בדרך אקסטרווגנטית שרק מושכות אש, יוצרות ריחוק ומעודדות שנאה. היום אני חושב אחרת. 

הפרשה המפורסמת ביותר שילדים בכיתה ב' המתחילים ללמוד תורה נחשפים אליה, היא עלילותיה של רחב הזונה, שהרי הייתה בסך הכל מוכרת מזון ולא אישה אשר מכרה את גופה. זהו השיבוש הראשון אותו עושה מערכת החינוך. כנראה שעדיף להעלים מידע, מאשר להגיד את הדברים כמו שהם ובטעות לחנך למחשבה עצמאית. אחרי זה הם נחשפים לעלילותיה של עיר הפשע התאוותנית והראוותנית - סדום. ולמה סדום הוחרבה? כי אנשיה נהגו שלא כיראת ה'. חוקרים רבים חקרו וטוענים כי חלק ממעשי הפשיעה בעיר התנכית, היה משכב זכר. אז זנות זה משהו שאסור לדבר עליו, כי הרי אם נשתוק, זה ייעלם והומואים הם חוטאים העושים רע בעיני אדוני, ועליהם להיות מושמדים. ובאשר לדוד ויונתן? אהבתם הרי הייתה כאהבת אחים ומי לא אוהב את אחיו?  

אין דבר חולה יותר מאשר שנאה

במדינתו הקטנה חוסר השוויון והשנאה הפכו להיות שגרה של יום יום. לשנוא זה מותר והרי השנאה לאחר מעוגנת גם בחלונות הגבוהים של הכנסת. הממשלה הנוכחית שלנו, בראשותו של בנימין נתניהו, יכולה וראויה להיכנס לספרי ההיסטוריה תחת הכותרת: הממשלה ההומופובית ביותר. ותחתיו ממונים ממוניו, שר החינוך ההומופוב, שר הבריאות ההומופוב ואפילו סגן יושב ראש הכנסת ההומופוב. והם כולם מחבלים והורגים את הדמוקרטיה, הם כולם מנסים לשנות את יסודותיה וערכיה של מדינת ישראל, אותם ערכים שעליהם היא קמה והושתתה. התקשורת הפכה להיות גוף שממומן ומתוחזק על ידי הממשלה, האמנות הפכה להיות כלי משחק פוליטי בידיהם של מקבלי החלטות, שמעודדים שיח אלים, מרחיק ומפלג והדת היהודית והאמונה היהודית, הפכו להיות קודמים לכבוד האדם וחירותו.

מצעד הגאווה 2017 (צילום: עופר חן)
"אבן דרך של קהילה שעל אף הניסיון להשתיקה, היא אינה שותקת" | צילום: עופר חן
ואנחנו כאנשים נאורים, דמוקרטים, כאלו שגדלו וחונכו לליברליזם, לחופש, לאהבת הזולת, שגדלו על ברכיהם של ניצולי שואה, או של מגורשי ספרד, או של אלו שעלו לארץ וחיו במעברות, אנחנו הולכים ומטשטשים, אנחנו הולכים ומאבדים את צלם האנוש. אנחנו כולנו עסוקים בלשנוא את כל מי שהוא לא אנחנו. הימנים את השמאלנים, השמאלנים את הימנים, הדתיים את החילונים, המזרחים את האשכנזים, יושבי הפריפריות את יושבי תל אביב ויושבי תל אביב את המתנחלים. ואת ההומואים כמעט כולם שונאים. המשותף לכולנו הוא שכולנו רוצים לחיות, אך במקום להבין זאת ולתת לכולם לחיות את חייהם בשלווה ובנחת, אנחנו עסוקים בלמרר את החיים זה לזה. 

מצעד הגאווה הוא אחד מהניצולים היחידים שנשארו לתרבות הליברליזם כאן בארץ, שמתיימרת עדין לקרוא לעצמה מדינה דמוקרטית. הוא אבן דרך של קהילה שעל אף הניסיון להשתיקה, היא אינה שותקת. הוא אינו מייצג אקסטרווגנטי שנועד לקומם, להרגיז ולעורר סלידה, הוא מצעד של אנשים שמנסים להראות לעולם שהם שלמים ומאושרים מאיך שאלוהים ברא אותם. מצעד של אנשים שלא עסוקים בלהוכיח שיש להם קוביות בבטן ושיזוף מחוף הילטון, הם מנסים להראות שהם כה רבים ושאי אפשר להתעלם מהם, את העובדה שנטייתם המינית לא הופכת אותם לנחותים, לא מצדיקה שלא יהיו שווי זכויות, שלא יוכלו להינשא בארץ בה נולדו, בה הם שירתו בצבא, בה הם משלמים מיסים. לא ייתכן שלא יוכלו ליהנות מהטבות משכנתא כמו זוג הטרוסקסואלי צעיר, לא ייתכן שלא יוכלו להיות הורים. 

ישנן עדויות של סדיזם טהור שנעשו על ידי דוקטור מנגלה במחנה המוות אושוויץ-בירקנאו על גברים הומוסקסואלים. ברוסיה גם היום להיות הומו זו עברה פלילית, שעליה פוטין עלול לאסור אותך, ממש כמו שהיה כאן בארצנו עד אמצע שנות השמונים. בצ'צ'ניה מאות גברים הומוסקסואלים כלואים ברגעים אלו, בבית סוהר, בו הם גם מורעבים, מקבלים מכות חשמל ומחכים למותם. אנשים ממשיכים לקרוא לנו סוטים וחולים ולא עוצרים להבין שאין דבר חולה יותר מאשר שנאה.

>> כל התמונות ממצעד הגאווה 2017

>> ככה סצנות סקס לסביות צריכות להיראות

>> "אין לי יותר משני חברים גייז, כולם פה בארון"

>> שישה לירדים, חוף גאה אחד: התוצאות לפניכם