בלי מוסיקה של קבלת פנים ועם הגלביות שהסתברו כשקופות, שרשראות הענק, הכפכפים, כתר הפרחים על הראש, הבקשה מהאורחים שלא להביא מתנות (אלא לעדכנם שעליהם לרכוש את האוכל ומשקאותיהם לעצמם), הבחירה שאף אחד לא יחתן אותנו, צמידי כסף במקום טבעות, "לייק אה וירג'ין" של מדונה בסוף הטקס בפול ווליום - וכל זה ביום האחרון של הקיץ בשעות הצהריים, כשהשמש קופחת וכמעט שורפת את קן הקוקיה ביפו מבחוץ. כן, כריסטוף ואני עשינו הכל כדי שהחתונה שלנו תהיה החתונה הכי לא שגרתית שיכולה להיות. כי בינינו, מי באמת אוהב שגרה?
אני מאמין שבכל חתונה של זוג מאותו המין, יש משהו שהוא בכל זאת יוצא דופן, כמובן שאני לא מדבר על האהבה עצמה, שהיא כמובן גורם שאינו ניתן לשינוי או שפיטה, אלא בעיקר על משמעות קיום האירוע עבור הזוג, משפחותיהם וגם על איך הנוכחים בו רואים אותו מהצד. גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול להתעלם ולהתכחש לכך שעצם הבחירה להתחתן, ודווקא בארץ, טומנת בחובה גם מאין אקט פוליטי. דווקא עכשיו ודווקא כאן, על אפם וחמתם של כל מי שאומר "לא", לעמוד ולהגיד את ה"כן" המרגש ביותר בחיי, לתת תקווה למי שצריך אותה, להוכיח לכולם שהאהבה בסופו של דבר מנצחת, ושהומוסקסואליות היא לא שום דבר אחר מאשר נטייה מינית וטבעית, שאינה שונה, אינה דורשת ריפוי ואינה פחות נורמטיבית מאחותה הסטרייטית.
שמונים אורחים הוזמנו לאירוע המרגש שלנו, ביניהם גם משפחתו של כריסטוף מהונגריה וחבריו הטובים ביותר הנמצאים במקומות שונים ופזורים מסביב לגלובוס, כולם קנו כרטיס טיסה ובאו להיות חלק מהיום המשמח שלנו כאן במרכז מזרח התיכון. אך למעשה, אלו שהתרגשו הכי הרבה לקראת האירוע חוץ משנינו היו ההורים שלי. אלו שעברו את התהליך הכי משמעותי בעשר השנים האחרונות, מרגע יציאתי מהארון ועד לרגע בו לקחתי ונלקחתי לאיש וכאיש.
זה לא אריה, זו לביאה
בבוקר החתונה פקחתי את העיניים והדבר הראשון שראיתי, אחרי בן זוגי הישן והיפה, היה שתויגתי בפוסט פייסבוק של אמא שלי. מיהרתי להיכנס לאפליקציה כדי לבדוק איך ובאילו מילים בחרה אימי לברך, ואולי גם להביך, ביום חגי המיוחד. היא לא הביכה, אלא ריגשה מאוד במילים שהתפקעו החוצה מהלב שלה, עם ניחוחות של הבנה וגאווה בבנה הקטן והגאה.
אמא שלי הייתה הראשונה שסיפרתי לה שאני “אוהב בנים", אי אז, כשהייתי כמעט בן שבע עשרה ועוד לא העזתי להגיד בקול "גיי", או "הומו". היא נחנקה עם הסוד הזה במשך יותר משנתיים עד שמצאתי את האומץ לספר גם לאבא. לו היה הרבה יותר קשה לספר. החששות והדעות הקדומות מכל מה שהוא לא הכיר עד אותו היום, שיתקו אותו וגרמו לכך שבשלוש השנים שבאו אחרי שמרנו שנינו על "שקט תעשייתי". הוא ידע שאני גיי ואני ידעתי שלא מדברים על זה.
"כבר אז בגיל שנתיים הסתכלת על העולם בחשדנות ועינייך נראו חסרות שקט ומעט טרודות...", כתבה לי אמא בברכת הנישואים בפייסבוק בצירוף תמונה שלי מחופש למלך האריות. לא ראיתי את אותה התמונה במשך שנים, אבל באותו הבוקר של החתונה עיניי שקעו בעיניו של הילד שהייתי, בניסיון להבין איך בגיל שנתיים הצלחתי להיראות ספקן ומדוכדך כל כך. "אף פעם לא הבנתי למה החליפה (שהיא מקורית של דיסני) לא הייתה בצבע צהוב כמו סימבה", אמרתי לכריסטוף. הוא הביט בתמונה ואמר: "זו לא תחפושת של סימבה, זו תחפושת של נלה".
וכך הבנתי, שעתיים לפני טקס החופה שלי, שאלו שבמשך שנים ניסיתי להסתיר מהם את היותי גיי, אלו שהרימו גבה ודאגו כשביקשתי שיקנו לי בית ברביות, וניסו לעשות הכל כדי שאשחק כדורגל ואתחפש לשודד ים או קאובוי, למעשה היו אלו שבגיל שנתיים ללא יודעין בחרו לרכוש לי תחפושת דיסני של הלביאה הקטנה ולא את זו של גור האריות.
גיל אינו משנה דבר, אבל האהבה דווקא כן
הבטתי בשניהם לאורך הטקס, ראיתי אותם עומדים מאושרים וגאים, שלמים בשלמות אותה אני מרגיש, מוקפים בחבריהם הטובים, אותם בחרו להזמין מתוך שמחה והתרגשות. חשבתי על העובדה הקטנה הזו ששניהם כבר חצו את גיל ה"חצי", ולמרות זאת אינם מפסיקים לגדול ולהתפתח, להשתנות ולהשתבח עם השנים. חשבתי על כמה יוצא דופן עבורם ועבור חבריהם המוזמנים, לחשוב על כך שלפני פחות מעשר שנים הם מצאו את עצמם בחתונה דתית מסורתית כשרה למהדרין, עם קהל מופרד בהרי ירושלים, כשבנם הבכור, אחי הגדול החוזר בתשובה, נשא לאישה את בת זוגו. "יש להם ילדים מכל הצבעים", חשבתי.
"למה הם היו מוכרחים לדחוף את הלשון ככה?", שאל אחד האורחים של הוריי לאחר החתונה, כתגובה לנשיקה שלנו אחרי ששנינו אמרנו את ה"כן". להורים שלי לא הייתה בעיה עם הנשיקה עצמה, גם לא עם הגלביות השקופות, אלא רק עם תגובות כאלו שבאו אחרי. לפתע הבנתי, אני יצאתי מהארון בגיל שבע עשרה ומאז ועד היום אני מתמודד בגאון עם כל תגובה שלא תבוא, אבל בשביל ההורים שלי יום החתונה שלי היה יום היציאה שלהם מהארון, בו הם נתבקשו ללא מילים, להסיר את כל שכבות ההגנה, את כל המחסומים, הדעות הקדומות והפוליטיות, לעמוד שם בפני קהל של שמונים אנשים, בני משפחה וחבריהם הוותיקים, ולהיות בתפקיד אותו הם מבצעים בצורה הטובה ביותר - אמא ואבא.
>> לא רק ג'יימס דין: הכוכבים ההוליוודים שחיו בארון
>> "הרבה היכרויות שלי עם גברים עברו דרך המיטה"
>> הופתענו לגלות מה המאפיין שהכי חשוב לכם בגבר
החיים כגבר נשוי אינם נראים שונים מהחיים של לפני, כמובן, ואני מאמין שטוב שכך. ומעבר לעובדה שאני מרגיש שלם ושמח מאי פעם עם ההחלטות אותן לקחתי ועם הגבר בו בחרתי ועל ידיו נבחרתי, אחד השיעורים הגדולים ביותר שקיבלתי מהיום המאושר הזה הוא היכולת של ההורים שלי להשתנות ולקבל, וההוכחה לכך שגיל אינו משנה דבר, אבל האהבה דווקא כן.