"למה אתם רוצים לפתוח חשבון משותף?", שאלה אותי הפקידה בסניף הבנק החדש שלי על שדרות ירושלים שביפו. "אנחנו זוג", עניתי. "אתם מה? לא הבנתי", היא המשיכה לשאול. "מה יש לא להבין?", תהיתי בעודי מחייך אליה ועונה שוב את התשובה הראויה היחידה: "אנחנו זוג". "אתם זוג?!", היא שאלה ושמטה את שפתה התחתונה, בעוד אישוניה התרחבו ועיניה נפתחו, כאילו שלראשונה החיים זימנו לה לפגוש זוג גברים שחיים יחד ורוצים לפתוח חשבון בנק משותף.
אז עברנו ליפו, אחרי שגרנו יחד שנתיים בשכונת כרם התימנים המקבילה לכל אורכו ורוחבו של שוק הכרמל. נולדתי וגדלתי בהרצליה, אבל המסע שלי בעיר תל אביב תופס מקום גדול יותר בזהות האישית שלי, והוא התחיל כבר לפני עשר שנים, כשהגעתי אל העיר הזאת לראשונה. העיר הזו באמת גדולה יותר ממה שאפשר להכיל, ואני לא מדבר על גודלה הגיאוגרפי או על כמות התושבים, אלא על אותם סודות קטנים שנחבאים בה.
אם אשכחך תל אביב, תשכח ימיני
כשגרתי בצפון הישן, רוב השכנים שלי היו מבוגרים מהוריי. כשגרתי על יד כיכר רבין, מרבית תושבי הרחוב היו אנשי עסקים בעלי מכוניות, שהיתרון הגדול בהם כשכנים היה שהם שעוזבים מוקדם בבוקר ומשאירים מאחוריהם המון חניה. בשינקין מרבית תושבי הבניין היו חבר'ה בגילי, רובם סטודנטים לאומנות מסוג כלשהו בבית ספר לאומנות מסוג כזה או אחר, חלקם הגדול גייז ואם לא, אז כאלו שמציינים בפניך "היו לי התנסויות בעבר". בבניין בו גרתי בכרם התימנים לא תמצאו אף לא תמני אחד, אבל הבניין היווה דוגמה לכור היתוך במרכזה של העיר. מימני הייתה דלתו של מוחמד, משמאלי הרב של בית הכנסת הקרוב ומעליי אלכס, שעד היום לא בטוח איזו שפה הוא כן מדבר.
בכל מקום בו גרתי האוכלוסייה הייתה שונה כל כך, ואותו השוני עיצב את השהות של אותו הזמן. כשרק עברתי לשינקין, התגאיתי, התרגשתי ואף קינאתי שבסמוך לדירתי שלי, גרים זוג גברים עם שני ילדים בצבע עור שונה משלהם, אני זוכר את עצמי חולף נבוך מולם במדרגות הבניין ומת לומר להם: "הלוואי שתהייה לי זוגיות כמו שלכם". לרבי שגר בצמוד אלינו בכרם לא היה ברור לגמרי מה ומי אנחנו, אבל יום אחד הוא ראה את כריסטוף בלי חולצה וזיהה את קעקוע מגן הדוד שמעטר את בטנו, ומאז הוא הסיק שעל אף שאיננו מדברים עברית, אנחנו ככל הנראה יהודים. כמו שנאמר: "כולנו יהודים וכל כך נחמדים". אבל ביפו הכל אחרת.
"לא יודעת אם כולם פה ירצו לעזור לכם, לא כולם נחמדים"
ביום הראשון בו העברנו את מעט מטלטלינו והובלנו אותם לבושים בבוקסר מהאוטו לקומה השנייה, הבנו מהמבטים שככל הנראה, לשכונה החדשה אליה הגענו יש חוקים משלה, ואחד מהם הוא לא לחצות את מפתן דלתך עם מעט בגדים. יומיים אחרי, בדרך חזרה הביתה משוק הפשפשים, ברמזור בו עמדנו נעצרה מכונית לפנינו ובתוכה שלושה בחורים כבני עשרים פלוס. הם פתחו את החלון, דפקו ממנו סמוחטה החוצה, ואמרו משהו שנשמע כמו קללה בערבית. "אמא'לה!", פלטתי בקול רם, "את הדרך משוק הפשפשים הביתה דרך הרחובות של עג'מי אני לא אעשה לבד, לפחות לא בתקופה הקרובה".
השבוע ניסינו לפתוח חשבון בנק משותף, באותו הבנק בו לשנינו יש חשבון נפרד כבר שנים, רק שהסניף הקודם הקרוב לביתנו היה ברוטשילד, מרכז הבועה התל אביבית, בה להיות סטרייט שמתלבש בצורה נורמטיבית - זה מוזר. אחרי שחצינו את שלב המבוכה ביננו לבין הפקידה, וגרמנו לה להבין כי ישנן מערכות יחסים שונות ממה שהיא ידעה או חשבה עד היום, פתחנו את החשבון. "תבואו אליי כשתצטרכו עזרה, למה אני לא יודעת אם כולם פה ירצו לעזור לכם, לא כולם נחמדים". "לא אכפת לי מכולם, אכפת לי שאת נחמדה", אמרתי לה והושטתי את ידי ללחוץ את ידה, ורק אז שמתי לב למטפחת המוסלמית המסורתית שמעטרת את ראשה.
>> "יצאתי מהארון בפני אחי הגדול - ואז הוא יצא בפניי"
>> "עד שסיפרתי לאשתי שאני הומו הרגשתי אשם מאוד"
יצאתי מהבנק והתגלגלה בראשי המחשבה על כמה לאהוב זה דבר נפלא, לאו דווקא אהבה רומנטית, אלא פשוט התחושה של לאהוב אדם אחר, על אף ואולי בגלל היותו שונה ממך. כי לאהבה אין מגדר, גם אין לה מין, כמו שגם אין לה צבע, אין לה דת או אמונה, או דעות קדומות, או קווים אדומים או שטחים אוויריים וטריטוריאליים. היא רק אהבה, זה מה שהיא והיא כלום ושום דבר מעבר לתחושה הנשגבת הזו. תאהבו אחד את השני, מצפון ועד דרום העיר, ממטולה ועד אילת, כי מה נשאר לנו חוץ מלאהוב?