"מה אתה חושב שאתה מרשה לעצמך לשחק טרנסית? על גופתי המתה ההצגה הזאת תעלה לבמה, חכה תראה מה יהיה לך".
את ההודעה הזאת קיבלתי לפייסבוק שלי לפני 4 שנים, יומיים לפני יציאתה של הצגה חדשה בה שיחקתי, שהייתה עתידה לעלות על במת המרכז הגאה בגן מאיר. כשקיבלתי לידי את המחזה "חי" שנכתב על ידי שדרן הרדיו יוסי סיאס, הרגשתי שהביצים שלי רועדות. הייתי באמצע לימודי המשחק שלי בסמינר הקיבוצים וכמה שחיכיתי וציפיתי לאתגרים מקצועיים, ידעתי שבבחירה לשחק נערה טרנסג'נדרית יש סיכון - מקצועי ואישי. הבמאית חמוטל פוסקלינסקי-שחורי לא הותירה לי ברירה כשאמרה לי: "נימי, אני לא עושה את זה בלעדיך". שלושה ימים מאוחר יותר מצאתי את עצמי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בסיור לילה שהתחיל כעבודה על הדמות אותה הייתה עתיד לשחק, מלכה, בחורה טרנסית כבת עשרים, שנאלצת לעבוד ולהתפרנס ממכירת גופה.
במשך כל תקופת החזרות חזרתי לבקר שם. לרוב הייתי פוגש את אותם הפרצופים, נערים ונערות צעירים ממני בהרבה. אבל רק נערה אחת כבת 19, ליה, הצליחה לחדור אל ליבי. שבוע לפני יציאת ההצגה הגעתי אל אותו הבלוק בו הייתי נוהג לפגוש ולפטפט איתה, ביד אחת החזקתי סיגריה מגולגלת ומוכנה עבורה וביד השנייה שקית ניילון עם פחית קולה ובמבה. "אתה מחפש את ליה?", שאלה אותי בחורה אחרת אחרי כמעט שעה שעמדתי וחיכיתי, "אף אחד לא יודע איפה היא, לא ראינו אותה כבר שבוע". התיישבתי על המדרגות עליהן הייתה ליה נוהגת לשבת, עישנתי את הסיגריה שגלגלתי לה והרגשתי איך הלב שלי נשבר לרסיסים.
במשך יותר משנה ההצגה "חי" קיבלה חיים על הבמה ואני שלא ידעתי מה עלה בגורל אותה ליה, הרגשתי שניתנה לי ההזדמנות להנציח אותה בדרך שלי. בקהילה הטרנסית התנגדו להצגה, ולא פעם נאלצתי לחמוק מהדלת האחורית של התיאטרון בסוף ההצגה, כדי להצליח להיעלם מעיניהם של עשרות המפגינים שחיכו לי בחוץ. הם טענו שאין לי רשות או יכולת לשחק נערה טרנסג'נדרית מתוקף כך שאיני כזה בעצמי.
סרט בכיכובו של מאט בומר יצא לאקרנים באמריקה רק לפני חודשים ספורים. בומר עצמו הוא שחקן הומו מחוץ לארון, בעל גאה ואב לשניים, אך העובדות האלו לא חסכו ממנו את גל הביקורות הצולב מהקהילה הטרנסית באמריקה, שהתרעמה וזעקה ואף החרימה את הסרט בטענה כי גבר סיסג'נדר אינו יכול לשחק אישה טרנסית. ההנחה, המשונה מעט יש לומר, כי גבר סיסג'נדר אינו יכול לגלם תפקיד של טרנס, לא רק פוגעת ומחבלת במטרה שלשמה נועדה האומנות, היא גם מזלזלת במקצועו של שחקן, שהרי עיקר עבודתו היא להיכנס אל אותה הדמות אותה נדרש לגלם, ולעשות זאת בצורה הטובה והאמינה ביותר. אך מעבר לכל, הטענה הזו מחבלת במטרה החשובה ביותר שלשמה הסרט נוצר, והיא להביא לכדי ביטוי את קולם של אלו שרוצים שקולם יישמע, את הקול שכל כך חשוב שיישמע, את קולה של הקהילה הטרנסית.
הסרט לא זכה להגיע לארץ, אפילו לא לפסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק תל אביב. ייתכן כי מנהלי הפסטיבל חששו לתת לו במה, כנראה שלא רצו להרגיז אף אחד. צפיתי בסרט, בעיקר מתוך הסקרנות מהביקורות השליליות, אבל אולי גם מתוך הזדהות אישית עם מאט בומר ועם הסיטואציה אליה נקלע. מעבר לכך שבומר נראה טוב לבוש בשמלה לא פחות טוב משנראה בג'ינס וטי שרט, אי אפשר להתכחש לכך שהוא עושה עבודה וירטואוזית, מרגשת ובעיקר חשובה כל כך.
לעומת סרטו של בומר, שיחת הסלון הפופולרית ביותר בקהילה בשבועות האחרונים סובבת סביב סדרת הטלוויזיה "פוזה", פרי מוחו של ראיין מרפי, הנותנת הצצה לחיי הקהילה הגאה, ובעיקר הטרנסית, בניו יורק של סוף שנות השמונים. בתפריט: מלכה העונה לשם "אמא", יציאה מהארון שמובילה לאלימות ולזריקה מהבית, HIV, שיעורי בלט, גברים בטייץ, הופעות דראג, טקסטים מלודרמטיים כמו: "תמצאי את החלום", "תנעלי את העקבים הכי גבוהים שלך" ו"אני רק רוצה משפחה".
אבל לא בזה מתחילה ובטח לא מסתכמת הבעיה של "פוזה", שכמו שמה רוויה אכן בהרבה פוזה. מרפי בחר ללהק חמש שחקניות טרנסג'נדריות לתפקידים הראשיים בסדרה, ואכן, אי אפשר להתכחש לזה שליהוקן בהחלט מרגש. אבל מצפייה מעמיקה בפרק הראשון, כל עין גם לא מקצועית יכולה להבין ולזהות, שעל אף הליהוק הכל כך אותנטי, המשחק לוקה בחסר, שלא לומר הכל מלבד אותנטי.
שחקן זה מקצוע שאין לזלזל בו ולהקל דעת בערכו. על השחקנים לשחק ואלו שאינם - מתבקשים במלוא הנימוס שלא, וכשם שהקהילה הטרנסית מתנגדת לכך שגבר סינסג'נדר יגלם טרנסג'נדר, אני חושב שלשחקנים מותר לבקש ולדרוש את מקומם.
השאלה היחידה שנשארה כתעלומה מבחינתי היא למה ואיך הקהילה הטרנסית בוחרת להוקיע מעצמה ולהפנות את גבה לסרט ולשחקן מוכשר שניסה לעשות למענה שירות טוב, בעוד היא בוחרת לחבק את מי ומה שעושה באיזשהו אופן קרקס פרודי? ולמה בעצם, אם הקהילה הטרנסית רוצה ייצוג נכון ואותנטי, למה אינה מציפה את בתי הספר למשחק בארץ ומחוץ לה?
>> "הוציאו אותי מהארון בפני אשתי בכפייה"
>> "הייתי בגישה שלא צריך להסתיר בולבול בסרט"
>> מי מהדמויות הגאות באמת גיי במציאות ומי ממש לא?
אני אוהב את הקהילה הטרנסית ועל אף שאיני מתיימר להבין את מורכבותם עד הסוף, כי כנראה שבאמת אין ביכולתי, אני מזמין אותם לנסות ולזהות את מה ומי שמנסים לפעול לטובתם, ולזכור שבימים בהם כולנו נאבקים על הזכות להכרה, אין עלינו לשלול ייצוג שכל מטרתו היא להשמיע קול, לפקוח עיניים ולהגיד - אנחנו כאן, אנחנו בני אדם ואנחנו שווי זכויות, כי הרי זה כל העניין, לא?