כל ישראלי זוכר בדיוק איפה הם היו ואיך בדיוק הם הרגישו כשרבין נרצח. זה רגע שהגדיר עבורנו את אותה תקופה, ובמובנים מסוימים הגדיר דור שלם. אבל לי ולעוד רבים יש עוד שני זיכרונות שצרובים בנו עמוק, זיכרונות שמגדירים את המאבק שלנו - הרצח בברנוער והרצח של שירה בנקי.

לא הייתי בירושלים באותו יום, אבל הרגשתי את הסכין שהרגה את שירה בנקי. כל להט"ב שגדל וחי בישראל הרגיש אותה. הרגשנו אותה כי כולנו היינו בסיטואציות שלא היו רחוקות מאלימות. שירה בנקי יצאה באותו יום כדי להביע עמדה נגד שנאה ואלימות ובעד הזכות לאהוב. הרוצח ישי שליסל לא היה רוצח בודד כמו שמנסים לצייר אותו, הוא גדל בתוך חברה שמקדשת ומטפחת את השנאה כלפי הקהילה הגאה.

לפני פחות מחודש סערה המדינה על דרישות האבטחה של משטרת ישראל לקיום מצעד גאווה בכפר סבא. אך בתוך אותה סערה נעלמה הסיבה למהומה - משטרת ישראל לא מציבה לאף חלק בחברה הישראלית דרישות כה מחמירות. הסיבה היא פשוטה: הם יודעים יותר מכולם עד כמה גדולה השנאה של חלקים לא קטנים בחברה הישראלית כלפי הקהילה הגאה, משטרת ישראל יודעת שהרצח הבא כבר כאן מעבר לפינה.

"הרצח הבא" זו לא סיסמה ריקה. לפי דוח של מרכז ניר כץ למאבק בלהט"בופוביה היו בשנה האחרונה 533 מקרי תקיפה נגד להט"בים. ישנה עלייה של 17% במקרי התקיפה החמורים – או במילים אחרות: אלימות פיזית חמורה שבמזל לא נגמרה ברצח. אלו רק מקרים שדווחו. אותה אלימות מתחילה במילים. בכל 4 דקות מתפרסם ברשת פוסט שנאה נגד קהילת הלהט"ב. תקראו את זה שוב, כל 4 דקות מתפרסם עוד טקסט נגד הקהילה הגאה. טקסט שבקצה שלו רמיזה עדינה יותר או פחות לאלימות נגד הקהילה הגאה.

"מסרים שבסופם נמצאות האוזניים של ישי שליסל הבא"

את אחד מאותם טקסטים שמובילים לאלימות פרסם בשבוע שעבר סגן ראש עיריית חולון ודיקן המכללה האקדמית באשקלון יואל ישורון. על דבריו לא אחזור. היה באותו טקסט שני חצים. הראשון כוון לנשים שנאבקות נגד תרבות האונס, תרבות שמאשימה נשים במעשי האונס שהן עוברות, החץ השני הופנה כלפי הקהילה הגאה. היה באותו טקסט לא רק שנאה, אלא בורות, חוסר הבנה מוחלט על המאבק של קהילת הלהט"ב.

רועי נוימן (צילום: ביתי)
נוימן. "עד שישורון יפוטר זאת חובתנו כקהילה למחות" | צילום: ביתי
_OBJ

נשים וגברים, סטרייטים הומואים לסביות, בי, טרנס, כולנו בני אדם, ולכולנו יש לנו רצון בסיסי - לאהוב ולהרגיש נאהבים, להשתייך ולהיות חלק. הבחירות שאנחנו עושים בחיים (או החיים שבחרו בנו), לא אמורים לפגוע לנו בביטחון האישי, אנחנו לא אמורים להסתובב בפחד מההתקפה הבאה. לאהבה שלנו לא אמורה להיות להם משקל בקבלה שלנו למקומות עבודה, בהכרה ובקבלה של החברה בתא המשפחתי שלנו, בזכות שלנו לזכויות בסיס שוות ולקבלה. אהבה היא דבר טהור, דבר חיובי שמוסיף טוב לחיים אסור שאהבה תהיה המקום שממנו החברה בוחרת לאמלל את חיינו.

על זה הקהילה שלנו נאבקת. לשם כך צעדנו בתל אביב, לשם כך נצעד בעוד ועוד ערים. אפשר לאהוב יותר פחות את צורת המאבק, זה לא העיקר. אנחנו הוא הצד שמופלה לרעה על ידי החברה והמדינה. אנחנו הצד שחווה אלימות על בסיס יומי. אנחנו הקהילה שלפני כעשור נכנס לביתה רוצח שפל וטבח בנו. עד שהחברה לא תשנה את דרכיה, אנחנו נמשיך להיאבק בכל דרך באותה אפליה.

אותו דיקן וסגן ראש עיר היה צריך להיות מפוטר ממזמן, להיזרק מבניין העירייה ומהמכללה האקדמית אשקלון. במקום זאת החליטה אתמול המכללה בצעד מבחיל ואנטי דמוקרטי, למנוע מסטודנטים להט"בים להפגין נגד דבריו ומנעה מהם להיכנס לשטח המכללה.

עד שישורון יפוטר זאת חובתנו כקהילה למחות. אף נבחר ציבור לא יכול לדבר כך כלפי אף קהילה - לא כלפי אותם נשים שנאבקות נגד תרבות האונס ולא נגד הקהילה הגאה. כל עוד הוא לא מפוטר ישנו מסר ברור מצד ראש עיריית חולון, מוטי ששון (איש מפלגת העבודה יש לציין). מסר שאומר שהוא מקבל את אותה שנאה כלפי נשים; מסר שאומר שהוא בוחר כיד ימינו בניהול העיר אדם שמפיץ מסרי שנאה כלפי הקהילה הגאה; מסרים שבסופם נמצאות האוזניים של ישי שליסל הבא.

>> "הייתי בגישה שלא צריך להסתיר בולבול בסרט"

>> כל התמונות ממצעד הגאווה הגדול ביותר בתולדות המדינה

>> "אמרתי לו שכואב לי, הוא אמר לי 'זה בסדר, פעם ראשונה'"

במובנים רבים החברה הישראלית עשתה שינוי דרמטי ביחסה כלפי הקהילה הגאה, אבל עדיין יש בינינו חלקים לא קטנים שמטיפים נגד הקהילה הגאה. מחר בשעה 19:00 זה הזמן לנקוט עמדה, השינוי שכולנו מייחלים לו לא יגיע מעצמו, מקרה האלימות הבא לא ייעצר מעצמו - אנחנו חייבים לעצור אותו, והדרך לשם עוברת בהפגנה מול עיריית חולון ובקריאה ברורה למוטי ששון שיפטר את סגנו. אנחנו נפגין נגד השנאה, נגד האלימות שאותה שנאה יוצרת. אנחנו נפגין כדי לעצור את הרצח הבא ואנחנו צריכים אתכם ואתכן איתנו.