בשבועות אחרונים יש גל של יציאות מהארון: אנשי ציבור, שחקנים, עיתונאים וסתם אנשים שהחליטו לחשוף לעולם את זהותם האמיתית. גם אני רוצה לצאת מהארון. אז הנה אני דויד מירושלים מודיע, כאן ועכשיו, שאני הומו. בטח תשאלו איזו מין יציאה מהארון? ללא שם אמיתי, אין תמונה, לא יודעים שום דבר עליו.
כי כך נראית יציאה מהארון של גבר נשוי, דתי והומו. כי חיים של הומו נשוי הם חיים של שקר והסתרה: כן, אני נשוי, אבא לילדים וגם הומו בארון. מאוד בארון. לפני שתגדירו אותי כמפלצת הקדישו כמה דקות לקריאת שורות אלה.
אני מתקרב לגיל 50. בשנות ה-90 הייתי נער דתי עולה חדש ובעיקר נער מבולבל.
מבולבל כי הרגשתי שמשהו התחרש בתוכי. משהו שלא ידעתי מה לעשות איתו. לא היה אינטרנט וארגונים למען הומואים ולסביות היו בתחילת הדרך. וברור שבחברה הדתית, הומוסקסואליות היה נושא טאבו. לא דיברו על זה. אז לא שיתפתי אף אחד. לא היה לי עם מי. פשוט דחיתי את הנטייה. חנקתי אותה.
ומצאתי את עצמי מתחתן עם אישה. הייתי בטוח שהכול יעבור. שאני אקים משפחה, אביא ילדים לעולם והכול יסתדר. אבל זה לא קרה. שלא תבינו לא נכון. אני ממש לא מצטער לרגע על מעשיי. יש לי משפחה, בית חם לחזור בערב ובעיקר ילדים מקסימים שהם האוצר הפרטי שלי. אבל זה ממש לא עבר. ההיפך הוא הנכון. התחלתי להיפגש עם גברים. שכנעתי את עצמי שזה רק פיזי. ואין בזה שום רגשות. שאין דבר כזה זוגיות בן גברים. שאין דבר כזה משפחה חד-מינית.
עשיתי סקס זול. נדהמתי באיזו קלות אפשר למצוא פרטנר לסטוץ חד פעמי. וכל הזמן הזה הייתי לבד. לא שיתפתי אף אחד. לא רבנים, לא חברים קרובים, לא בני משפחה, לא את אשתי. ההתמודדות היום יומית של גבר נשוי והומו היא קשה מאוד. יש שיגידו: אם אתה כזה וכל כך קשה לך, לך עד הסוף עם הנטייה שלך. תהיה אמיץ ושלם עם עצמך. צא מהארון!
במקום לדבר על חוסר אומץ אני מעדיף לדבר על אחריות.
אחריות כלפי אישה שהתחתנה עם בעל "סטרייט" שהפך להומו; אחריות כלפי ילדים שיצטרכו, אם אבא שלהם יוצא מהארון, להתמודד עם קריאות "אבא שלך הומו" בישיבות ובאולפנות; אחריות כלפי הורים בני 80+ שעברו לא מעט ולא בטוח שהם מסוגלים לקבל ידיעה שכזו; וכן אני מפחד ממה שיגידו בעבודה, בבית הכנסת ובקהילה הקרובה. ואולי יותר מכל אני מפחד להיות לבד בשבתות ובחגים. ולהעביר את החלק השני של חיי בדירת חדר בשכונת פלורנטין בתל אביב עם אטרף כחבר הכי קרוב.
ולא לדבר על העניין הכספי. כי לצאת מהארון כשאתה נשוי ואבא לילדים זה עסק יקר מאוד. אז בגלל כל הסיבות האלה אני נשאר בארון. לא בגלל שנוח לי או טוב לי שם. ממש לא טוב לי שם. מאוד לא טוב לי.
לא קל לי לחיות חיים כפולים שכאלה. אתה בעצם לא ממש שייך לשום מקום. אצל הומואים אומרים לי (ובצדק): אתה נשוי, אין עתיד איתך. ומנגד, אתה גם לא ממש מרגיש שייך לקהילה הדתית, במיוחד בשבועות אחרונים אחרי גל האלימות ודברים שנאמרו / נכתבו בעקבות הפיגוע מצעד הגאווה.
למרות הכול אני מקווה להגיע לשלמות כלשהי. שלמות עם המשפחה והסובבים לי, שלמות עם החברה שאני חי בה. בעיקר שלמות עם עצמי.
בינתיים אני צופה מבחוץ, חיי חיים כפולים ובוכה הרבה בשקט.