האנרגיות באותו יום היו לא רגילות כבר מההתחלה, כבדות כאלה. שיקרתי להורים כמו תמיד שאני נוסע לחברים שגרים ליד עפולה ובטח אשאר לישון שם. דווקא באותו יום אמא שלי לא אישרה לי ללכת, ואני התעקשתי שכן וברחתי מהבית. לא נסעתי בלב שלם, הרגשתי לא נעים שברחתי וגם היה חם בצורה קיצונית.
הזעתי כל הדרך אל הברנוער - מהתחנה המרכזית ועד רוטשילד פינת נחמני ברגל. בהתחלה עמדנו מחוץ למבנה, עד שהייתי צמא ונכנסתי לברנוער כדי לשתות. ניגשתי לניר כץ שעמד בבר והגיש משקאות וביקשתי מיץ תפוזים, ואיך שהוא בא למזוג את המיץ, פתאום התחיל רעש מאוד חזק. הייתי עם הגב לרוצח וחשבתי שלוח חשמל התפוצץ, אבל אחרי כמה רגעים, כשכבר הרגשתי את הכדור נכנס לי לבטן, פקחתי עיניים וראיתי שמישהו יורה בכולם. לא כאב לי. תפסתי את אנה שעמדה לידי ונורתה ביד ומשכתי אותה לחדר צדדי, שם ניסינו לשמור על שקט כי פחדנו שהוא יחזור וירה בנו שוב.
הירי פסק וברקע השיר Breakaway של קלי קלרקסון המשיך להתנגן, רק שהפעם הצחוקים של הילדים נעלמו ושמעו רק מוזיקה. הכדור נכנס לבטן והדימום היה מסיבי, אז התחלנו לחשוב איך אפשר לעצור אותו. חיפשנו משהו שיהיה אפשר לקשור את עצמי בו, כדי לעשות חוסם עורקים או משהו, רק שלא עושים חוסם עורקים בבטן ומה בכלל ידענו על זה אז, זה סתם משהו שלמדנו מהטלוויזיה - היינו בסך הכל בני 16.
עברו כמה דקות עד שהגיעו צוותים רפואיים והתחילו לפנות את הפצועים הקלים, כי תמיד מפנים קודם את הקלים מהזירה, ורק אז את המקרים הקשים יותר. אותי פינו לקראת הסוף ועד ששכבתי באמבולנס החולצה השחורה שלי הייתה כולה ספוגה בדם. תוך כמה דקות היינו בחדר המיון של איכילוב, אז קפצו עלי עשרה רופאים, אחיות ואנשי צוות. ביקשתי שירדימו אותי, כי כאב לי. הכניסו לי צינור דרך האף, הרגשתי אותו מחליק מהאף לגרון וישר לבטן.
אחרי 12 שעות בחדר ניתוח התעוררתי מחובר לצינורות, בלי יכולת לדבר או לזוז. האחות לחשה לי באוזן שיש לי לחצן של מורפיום ביד, ואם כואב לי אני יכול פשוט ללחוץ כדי לאלחש את הכאב. כשאני מתעורר המשפחה שלי סביבי, איתה אני מתקשר בעזרת לוח מחיק. סביבי עומדות אמא שלי, אחותי ודודה שלי, ואני כותב להן על הלוח: "אל תספרו לאף אחד".
"הבן שלי לא יהיה הומו"
14 שנה עברו מאז אותו לילה חם ואפל וחוויתי לא מעט כאבים מאז אותו יום, אבל הכאב הגדול ביותר הוא שהמדינה שלי הפנתה לכולנו עורף. עד היום, במשך 14 שנה, פצועי הברנוער ופצועי פשעי השנאה ממצעדי הגאווה בירושלים, נותרנו בלי שום תמיכה או סיוע - כלכלי או נפשי. מבחינת המדינה, אני, אודי מרדכי, פשוט הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
וניסינו, בחיי שניסינו. נשבע שניסינו. לפעמים בעזרת אקטיביסטים ולפעמים בעזרתם של חברי כנסת, אבל כל הניסיונות עלו בתוהו וכולנו עדיין מתמודדים לבד. זאת הסיבה שבגללה אני וחברתי אנה, שנפצעה גם היא בפיגוע, התחלנו בתהליך רישום של עמותה חדשה שתיתן יד לנפגעי הברנוער ונפגעי פשעי השנאה במצעדי הגאווה בירושלים, ולנפגעים שעוד יבואו בפשעי שנאה עתידיים.
כן, זה מזעזע שאני מציין פשעי שנאה עתידיים, אבל לצערי הם עוד יגיעו. מספיק רק להסתכל סביב: ההתבטאויות האיומות של חברי ממשלה, הדיווחים המתרבים על אלימות נגד להט"ב ומשפחות אשר ממשיכות להתנכר לילדיהן על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית, כל אלה מבהירים לנו שאנחנו אמנם בדרך הנכונה, אבל המצב רחוק מלהיות מזהיר.
למרות שחטפתי כדור בבטן בפיגוע הירי בברנוער כשהייתי בן 16, יצאתי מהארון בפני המשפחה שלי רק לפני כשנה, כשאני מתקרב לגיל 30. בתקופה שהייתי מאושפז פחות דיברנו על איפה הייתי או על מה עשיתי שם, אלא יותר התמקדנו בהחלמה הארוכה, שארכה חודשים.
שגרת החיים השתנתה לחלוטין. התחלנו ללכת לטיפולים משותפים, בעיקר אמא שלי ואני, שנועדו לגשר, ולעבד את הפוסט טראומה של שנינו. המטפלת ניסתה לדבר לא מעט עם אמא שלי על המקום שבו הייתי ועל הנטייה המינית שלי, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע את זה ותמיד התנגדה. "הבן שלי לא יהיה הומו", היא אמרה פעם אחת, והמטפלת ענתה לה שכל אמירה כזאת גרועה יותר מהכדור שחטפתי בברנוער. זה היה הטיפול האחרון שעשינו.
כמה חודשים אחרי הפיגוע הבנתי שאין לי מקום לדבר על זה עם המשפחה. נשכתי את הלשון עד הגיוס, שירתתי בבסיס סגור, ושבוע אחרי השחרור כבר עזבתי את הבית ושכרתי דירה ביפו. הקשר עם ההורים הפך להיות מרוחק, הגעתי לביקור לעיתים רחוקות וכשבאתי בקושי דיברתי. התחלתי לחיות את החיים כמו שאני רציתי לחיות אותם, או יותר נכון, ברחתי מהם. לקחתי כל דבר שהיה יכול לאלחש את הכאב ולעזור לי לשכוח מהכעס והזיכרונות. ככה חייתי במשך עשור. החיים עברו לידי ולפעמים היה נדמה שאני רק מחכה שהם יגמרו. הכל היה נראה גדול עלי, לקח לי זמן עד שהתחלתי ללמוד וחוץ מזה לא עשיתי שום דבר משמעותי.
בסגר הראשון של הקורונה, במרץ 2020, התעוררו בי צדדים מודחקים וחבויים והפוסט טראומה התפרצה במלוא העוצמה. שנים של הדחקה התפוצצו לי בפרצוף - מתח תמידי, שינה גרועה, התקפי חרדה, פלאשבקים. הרגשתי שאני לא מסוגל להתמודד עם עצמי. העולם כולו הרגיש שהוא מאבד את השליטה בקורונה, אבל בתוכי אני איבדתי את השליטה על עצמי.
דווקא אז אבי, חבר ללימודים בבית הספר לקולנוע בסמינר הקיבוצים, הציע שנעשה סרט על הברנוער. אחרי חודשים של קושי ובלבול הייתי בתחושה שאין לי עוד מה להפסיד, ודווקא מהמקום הנמוך ביותר התחלתי ליצור, לעבד את הטראומה ולפתוח בפעם הראשונה, מול המשפחה, את האמת איתה הסתובבתי כל חיי.
"הקולנוע עזר לי להגיע לריפוי"
לפני כמה שבועות יצא הסרט עליו עבדתי במהלך השנתיים האחרונות, "בעילום שם", שעוקב אחרי ההבנה שלי עד כמה אותו פיגוע משפיע עלי עד היום והמסע האישי שלי לפתור כמה דברים שלא נסגרו מאז. בסרט אני פורם את קשר השתיקה שנוצר מול המשפחה, יוצא מולם מהארון בפעם הראשונה ונוגע בפוסט טראומה, הדחקה, בהסתרה, בתקשורת בין בני משפחה ונטייה מינית. הסרט אף יוקרן בעצרת הזיכרון לברנוער, בערב התרמה מיוחד שיתקיים מחר בערב (רביעי) בסינמטק בתל אביב, וגם אתם יכולים להגיע.
מאז הוקרן לראשונה הסרט שיצרתי אני מקבל המון אהבה, תמיכה, פירגון ותגובות מאנשים מכל הארץ בכל צבעי הקשת. מה שמחמם לי את הלב במיוחד הן התגובות של צעירים וצעירות, אבל לא רק, שהסרט הצליח לגעת בהם ולתת להם תקווה כלשהי למסע האישי שלהם מול המשפחה. המפגשים הללו גם גרמו לי להבין עד כמה להט"ב באמת נמצאים בכל מקום וכל מגזר, כמה רבים אנחנו, וכמה מדיניות ה"אל תשאל, אל תספר" עדיין קיימת בהמון משפחות. כן, גם בתל אביב.
פגשתי לא מעט להט"ב שעל פניו לא חיים בארון, אבל המשפחה והסביבה הקרובה שלהם מתקשה לדבר על נושא הנטייה המינית. הם חווים חוסר תקשורת מאוד בסיסי לקשר בריא ונכון, ותאמינו לי כשאני אומר לכם שאם התקשורת הזאת לא קיימת, כשלא מדברים על הדברים, ההשלכות קשות לא רק על הקשר המשפחתי, אלא גם על הנפש.
השדים והמפלצות של אותו לילה ארור תמיד משתוללות אצלי בפנים וכנראה שתמיד ישארו שם. המראות שנער בן 16 לא אמור לראות עדיין צרובות לי היטב בזיכרון, הצלקת בבטן תמיד תזכיר לי את הפגיעות שלנו כבני אדם ואת המזל הגדול שאני עדיין פה. אבל אני בדרך הנכונה: סיימתי ללמוד, ביימתי סרט ששודר בטלוויזיה והתחלתי להפנות את האנרגיות שלי לפעילות חברתית.
המסע לא הושלם, יש עוד לא מעט עבודה לעשות בדרך להפוך לגרסה הטובה והשלמה ביותר של עצמי, אבל הפוסט טראומה שלי ואני כבר מסתדרים טוב יותר זה עם זו היום. אני נותן לה את המקום שלה, אבל לא מאפשר לה להגדיר אותי יותר. אני והעבר שלי כבר לא אויבים גדולים, ואני בעיקר מנסה לחיות את ההווה ולהוקיר תודה על ההנאות הפשוטות בחיי היומיום.
נכנסתי לתהליך היצירה סקפטי, כי בכל זאת עבר יותר מעשור מאז הפיגוע בו נרצחו ניר כץ, ליז טרובישי וחן לנגר ז"ל ונפצעו 10 נוספים, ואני ביניהם. גם נעשו כמה וכמה סרטים והצגות על האירוע ובכלל, מה אני בכלל מבין בקולנוע? הייתי קשה עם עצמי רוב התהליך, אבל למזלי עמדו עמדו לצידי כמה וכמה מלאכים שידעו לנווט אותי לפרופורציה ברגעים הנכונים.
זו משימה מאתגרת ליצור סרט דוקומנטרי, בעיקר כשאתה הוא הדמות שמובילה את הסרט. לא פעם הרגשתי שנכנסתי לנעליים גדולות מדי. ימי הצילום מלווים בלא מעט חוסר מודעות, ומשיחה מצולמת של שעות צריך לזקק דקה וחצי משמעותיות. תהליך היצירה גרם לי לפתוח ולעבד מחדש את הטראומה, ולאט לאט הרגשתי איך השליטה חזרה לידיים שלי. פתאום היה לי האומץ לעשות דברים שלא העזתי עד היום, ואפשר להגיד שהקולנוע עזר לי להגיע לריפוי עצמי, ריפוי שהייתי זקוק לו כל כך הרבה זמן.
לפרטים נוספים על עצרת הזיכרון והקרנת הסרט "בעילום שם"
לתרומות לעמותה