חודש גאווה עצוב ברעננה / עמית צור
אירועי הגאווה החלו להיחגג בעולם ובארץ, הערים השכנות הרצליה, כפר סבא, הוד השרון ורמת השרון לבשו בגדי חג ותלו את דגלי הגאווה הצבעוניים ברחובות העיר ועל בניין העירייה. וברעננה, העיר שפעם הייתה פנינת השרון, עצוב. ראש העיר חיים ברוידא, שמתגאה מעל כל במה כיצד הוא תומך ומקבל את בנו ההומו (שחי בתל אביב כמובן, כי מחוץ לתל אביב קשה הרבה יותר לחיות מחוץ לארון), מסרב זו השנה השנייה לציין את חודש הגאווה בעיר, מסרב לתלות דגלי גאווה, להעביר מערכי שיעור בנושא שוויון וקבלת האחר במערכת החינוך העירונית, או לתת תקציב כלשהו לקיום מצעד גאווה בעיר.
בחודש הגאווה ראש העיר נעלם. יש שמרנים ברעננה, יש דתיים קיצוניים ברעננה, וכשאתה בקואליציה איתם – אין שום סיבה להביע תמיכה או לפעול למען חברה ליברלית או פלורליסטית. ככה נראית פוליטיקה קטנה, בלי ערכים, בלי מנהיגות.
ראש העירייה הקודם, ראש העירייה הראשון מחוץ לארון, איתן גינזבורג, לא היה טוב יותר. כשהוא היה ראש העיר למספר חודשים, המצב היה עצוב עוד יותר. גם הוא סרב לתלות דגלי גאווה בעיר או לציין את אירועי הגאווה בצורה משמעותית או בכדי לצאת לידי חובה. וכשראש עיר הומו לא תומך בקהילה הגאה בעירו - זה כואב כפליים.
השבוע פורסם "המדד העירוני הגאה", ובו צוין על פי פרמטרים שונים שרעננה נמצאת במקום ה 10 בארץ. קראתי את הפרמטרים ולא האמנתי. הכל שקרים. כל התשובות שניתנו על ידי עובדת עירייה מטעם ראש העיר, התייחסו לשנים קודמות, בהן מי שכיהנה כסגנית ראש העיר וממונה על תחום תרבות נוער צעירים ופנאי, הייתה ראשת סיעת מרצ רונית וינטראוב, שקידמה את נושא הגאווה בעיר במשך שנים רבות ובמלוא המרץ.
והיום – העיר שותקת ודוממה. עיר אפרורית, ישנונית, עיר שכאילו קפאה בזמן.
אני חזרתי לרעננה עיר הולדתי, יחד עם בן זוגי, שגם הוא יליד העיר, אחרי שנולדו לנו שני הילדים בתהליך פונדקאות: הגדולה היום בת 8, והקטן בן 6. רצינו להיות קרובים לסבא ולסבתא משני הצדדים שגם הם גרים בעיר שנים רבות. ברעננה תמיד רוב התושבים היו חילוניים וליברלים, לעומת מיעוט שמרני, דתי קיצוני. לאורך שנים סיעת מרצ בעירייה הייתה הסיעה הגדולה ביותר, וכך גם היום. אך בשנים האחרונות מרצ יושבת על ספסלי האופוזיציה, ורוח רעה מנשבת בצמרת העירייה.
בעיר האהובה שלי עצוב החודש, אך התושבים ממאנים להשלים עם השתיקה והדיכוי. יוזמות אזרחיות רוקמות עור וגידים, כמו מצעד גאווה שמאורגן ע"י תנועות הנוער בעיר, כמו מבצע תליית דגלי גאווה על מרפסות הבתים שסיעת מרצ מארגנת, כמו ציון חודש הגאווה בתיכונים בעיר ע"י מורות ומורים להט"בים.
אני לא מוכן להשלים עם מצב בו שני ילדי יגדלו בסביבה חשוכה ועוינת. אותי המצב רק ממריץ להיות אקטיביסט ונחרץ הרבה יותר. אך אני כן רוצה לסיים בקריאה לעזרה: מי שיכולה, מי שיכול לעזור ולהשפיע על הנהגת העיר בכדי שתאפשר לנו לחגוג חודש גאווה שמח. עזרו לנו לפתוח פתח אל העולם הגדול, עזרו לנו לצאת מהבידוד.
איש לא יצליח לנצח את האהבה / ראש עיריית רעננה חיים ברוידא
בשנת 1955, געשה ארצות הברית. רוזה פארקס, אישה שחומת עור, סרבה לפנות את המושב באוטובוס לאדם לבן. חשש למות בלינץ, אומץ ותעוזה נידרשו באותם ימים באמריקה, לפגוע בכבודו של האדם הלבן, מול נחיתות גזע האפרו-אמריקאי. 65 שנה חלפו מאותה דרמה, ששינתה את פניה של האומה האמריקאית. שנים אני מלווה את בכורי, בן הקהילה הגאה, בין מהמורות ומאפיינים של יחס שליליי, לעיתים מבזה מצד מגזרים וקבוצות באוכלוסיה. כאבא, כאיש ציבור, כאזרח המדינה, זה קורע בתוכי. הבן שלי בחר להיות אוהב ונאהב מתוך הפנימיות איתה נברא. שירת ביחידת מודיעין 8200. סיים בהצטיינות את הצבא, את לימודיו. מרצה באקדמיה. מעצב שיצירותיו מייצגות את ישראל בתערוכות ברחבי העולם. כולנו גאים בו.
ישנן דרכים רבות ומגוונות להביע הזדהות, או אי הזדהות עם עקרון, עם דרך חיים ועם קהילה. בעידן החדש, של רשתות חברתיות, של גלובליזציה, של חופש דיבור, ניהול מאבק, הוא מקצוע, אומנות לשמה. כפסע בין ערך של הצלחה או לחילופין כישלון צורב.
ממעמד של ראש רשות מקומית (רעננה) אני צופה גם מהצד, ובאותה מידה מעורב בפועל בהתהוות של תהליכים בתוך החברה הישראלית. קיים בי הצורך הטבעי האבהי, להגן ולגונן על הבן שלי מפני הרואים בו את השלילה. אך, כמה ניגודי, שאני מחויב להגן עליו גם מפני המצדדים בו. אלה שדחף השינוי המתבקש כלפי הלהט"בית, מביאים בסופו להיפוכו של דבר.
נטייתו של גבר, אישה, זו זכות ואינם מעניינו של איש. בצלמם נבראו. כל אחד ואחת רוצים לחוש את טעם האהבה. לאהוב ולהיות נאהב. שווים בין שווים. ישנן דרכים רבות ומגוונות להביע הזדהות ותמיכה עם עקרון, דרך חיים או קהילה מסוימת. מי שמתיימר לקחת מונופול על דרכי ההזדהות, מציב אותן תחת תבניות מוחלטות ומוגדרות, חוטא למטרה ומשיג בדיוק את ההיפך. זה מרחיק אנשים וחלקי ציבור שאולי בדרכים אחרות היו מתקרבים, מבינים ותומכים.
אותם בריוני המקלדת, יחידנים, נטולי מסר, המונעים פוליטית, מדחף של התססה, הסתה, פוגענות אישית, לא רק שאינם תורמים לקהילה הלהט"בית, אלא מזיקים, מרחיקים ודוחקים את היכולת לקיים דו שיח. הדרך לקרב, לקבל הכרה, חייבת כמו בכל נושא בחיים להיות מותאמת לאופיו של קהל היעד אליו פונים. כך אני עושה כאדם פרטי. כך נוהג כראש עיר.
רעננה דורגה על פעילותה למען הקהילה הלהט"בית במקום העשירי הארצי המכובד במדד הגאה. אינני יודע מה זה אומר בפועל. בעיר אחת, הצבת דגל הקהילה על בנין העירייה תעשה את העבודה. בעיר אחרת שיח פתוח, הידברות, והכרות מקרוב תפעיל את מנגנון ההבנות. בעיר אחת, מצעד גאווה יחזק ויקרב. בעיר אחרת זה ייצור קיטוב ואנטגוניזם.
חשוב שדווקא המנהיגות ומובילי הדרך בקהילה יבינו זאת. זה יתרום לאופן קבלתם בציבור הרחב, יפתח לבבות, יסיר מחסומים, וימזער התנגדויות ומאבקים. לא שיקולים פוליטיים מנחים אותי בהחלטות. בוודאי לא המסיתים ובריוני המקלדת. רק הרצון והצורך לייצר הרמוניה והפנמה, שעלינו לחיות כאן ביחד בהכלה ואחדות.
מדינת ישראל עברה כברת דרך משמעותית במאבק הקהילה הגאה. זו סוגיה שעומדת כבר שנים על סדר היום בעולם כולו. דור הנכדים שלנו לא יבינו על מה הייתה המהומה. באמריקה של היום איש לא יעז לחייב אזרח שווה זכויות לפנות לו מושב באוטובוס. אני מאמין, כי הדרך שבה ינותב אותו מסע חברתי הסברתי, יקבע את אורך התקופה עד ליום שבו ידעו ויפנימו כולם, שאיש לא יצליח לנצח את האהבה.