אני מתנגד לזוגיות פתוחה. יותר נכון לומר – מתנגד לחיות בזוגיות פתוחה אבל מכבד את מי שבוחרים אחרת. מעבר לאנטי הראשוני שלי לקונספט, אני חייב להודות שיש משהו בביטחון שזוגיות פתוחה מצריכה משני בני הזוג, שגורם לי לומר "ריספקט על הבטחון". עבורי, הבעיה בזוגיות פתוחה מתחילה בסוגיה בסיסית הרבה יותר: ההפרדה בין סקס לרגשות לא טבעית בעיניי. מדובר, כנראה, בחלק מסוג של חדש של אפליקציות שמקלות על הקשיים שלנו כבני אדם (צרות של עולם ראשון וכד') שפשוט לא הותקנה אצלי.
להיכנס עם אדם זר למיטה בלי שאני יודע עליו דבר תמיד נשמע לי כמו תרגיל בשנה רביעית בבית ספר למשחק, משימה שאולי אפשר לעמוד בה אבל אי אפשר, אהמ, לעמוד בה. מבחינתי, משיכה מינית מתחילה עוד בשלב הפנטזיה שאני מוכר לעצמי לגבי הפרטנר שלי. יש כאלה שייצרו לעצמם פנטזיות שנוגעות רק לזין או לתחת שנמצאים מולם ויפרידו אותו משאר מאפייני האישיות של האדם. בשבילי ההפרדה הזאת בלתי אפשרית. ובצורה הכי ברורה - סקס בלי רגשות הוא סקס משעמם בעיניי.
סקס מונוגמי הוא משעמם?
בטור שפורסם השבוע ב-mako גאווה, סיפר גד גולדברג על החודש בו החליט לסגור את מערכת היחסים שלו (מערכת יחסים פתוחה בדרך כלל) ולקיים יחסי מין עם בן הזוג שלו בלבד, או לפחות לא עם שום פרטנר אחר. בואו נגיד שאתם חיים כמו גד, ואצלכם הסקס והרגש גרים בדירות נפרדות בשכונות שונות - אחד נמצא בשכונת שפירא והשני קרוב לכיכר דיזינגוף. אתם בטוחים שבן הזוג שלכם מרגיש בדיוק כמוכם? האם ההפרדה הזאת קיימת באותה המידה גם אצלו? לאחר הקריאה בטור נשארתי עם התחושה שבמקרה הזה, כמו בהרבה אחרים, יש כאן פרטנר אחד שממש נהנה מהסיטואציה ופרטנר שני שמסכים להסדר בגלל חשש שהוא יוצא "לא מגניב".
זוגיות גדולה יותר ממדד הזיונים שמרכיבים אותה. אם סקס הוא הפרמטר החשוב ביותר עבורכם במערכת יחסים, יש סיכוי סביר שעדיף לכם להיות רווקים. בן זוג עייף ועצבני שחוזר מעוד יום מתיש במשרד עשוי להיות מראה הרבה פחות אטרקטיבי מקוביה ממש סקסית של טורסו בגריינדר. היתרון של בן הזוג המותש הוא בהיכרות שלו עם מה שמעניין אתכם, איפה אתם מרגישים בנוח ואיפה פחות, ובתכל'ס - הוא ינסה להוכיח את עצמו כי הוא יודע שגם אם היום אין לו באמת חשק להזדיין אתכם, יבוא יום והוא ירצה את זה יותר מכם ואתם תהיו שם בשבילו. אכפתיות שלא באמת קיימת לסטוץ הבא שתפגשו.
מונוגמיה היא נחלת העבר?
ברור לי שהטקסט הזה עשוי להישמע כאילו נכתב על ידי אחת מ"הנשים הקטנות" אותן יצרה לואיזה מיי אלקוט עוד בשנת 1868. משהו בפורטיניות הזאת מרגיש תלוש לחלוטין בחברה שלנו בה סיפוק הפך לערך עליון, אבל השאיפה למונוגמיה לא נובעת מחשש משינויים, אלא מהרצון הפשוט בבחירה. בחרתי להפסיק לאכול את הפיצה אחרי המשולש הרביעי, בחרתי לקחת שאכטה אחת ולא שתיים, לצאת להפסקת שירותים באמצע העונה של "בית הקלפים" ולא להצטייד בחיתול. זו אמנם בחירה מלאכותית, אבל כמוה גם הבחירות בחשבון בנק משותף, מעבר למגורים יחד ובסופו של תהליך גם ילד משותף; בחירות גדולות ומשמעותיות, שתכליתן להקל על ההבנה שלנו שאנחנו לבד בעולם. בוא נהיה יחד באטמן ורובין, שקע ותקע, בן-אל וסטטיק – הכניסו את הדוגמה הרלוונטית עבורכם – וננצח את הרעים. כי בסופו של דבר הלבד הוא הברירה הטבעית שלנו וכל הזוגיות הזאת רק באה לרכך את הסטירה הכואבת שגם ככה נקבל ביום מן הימים. כל עוד אנחנו זוג אנחנו לא אחד קטן ונוירוטי אלא שניים גדולים (ונוירוטים).
אז כן, אני בוחר שלא להיכנס לרשת "חצי-חינם" של הגברים החתיכים ולמצוא לעצמי סקס מעולה לרגעים בהם מה שמחכה לי בבית כבר יהפוך למשעמם. במקום, אני מוריד עוד מהמורה מכל אלה שגם ככה צפויות לכל זוג ממוצע. החשש הכי גדול שלי הוא להפוך מבני זוג לסתם חברים טובים. הרי למה אנחנו צריכים להתאמץ לרגש אחד את השני? תמיד יש אופציה אחרת: סקס מעניין אפשר לקבל בחוץ, ארוחה טובה אפשר למצוא במסעדה, אם רוצים לצחוק אפשר ללכת לסטנד אפ, אבל – היי, לפחות יש לנו את מי לחבק בלילה קר.