הוא שלח הודעה מפרופיל ריק. לא הייתה תמונה, לא היה מיקום ובטח ובטח שלא היה שום רמז לכך שהוא נשוי, לא שזה היה מפריע לי בכל מקרה. אחרי השלום-שלום עברנו ל"קיק", ואני יודעת שאתם חושבים לעצמכם "מי לעזאזל משתמש בקיק?", אבל שתדעו לכם - אפליקציית המסרים האנונימיים שהומצאה בקנדה הובילה למהפכה גדולה מאוד בעולמם של מתלבשות כמוני וגברים סטרייטים סקרנים כמוהו, ובלי אף מילה על "בוגדים" "בוגדות". כל מה שצריך בשביל חשבון זה שם משתמש. זהו. בלי מייל ובלי מספר טלפון. נקי, פשוט ובלי עקבות.
שם השיחה התגלגלה למחוזות לחים ורטובים במיוחד. ההודעות שלו נטפו חרמנות וזימה, והיו מלאות בסתירות פנימיות, סקרנות ורצון לגוד טיים בליל שישי חורפי במיוחד. "בואי נלך למלון", הוא כתב לי ושלח לינק למלון של חדרים לפי שעה, אבל מאלה של הביוקר, כי כבר בתחילת השיחה הבהרתי לו שאני לא מתכוונת להגיע למקום זול וחשוך, עם שאריות של פשפשים, קוביד וזרע. "תגידי לי איזה חדר את רוצה - ותקבלי". היוזמה שלו הדליקה אותי והלארג'יות חירמנה. כאלה אני אוהבת - גברים שיודעים לתקתק עניינים, פרקטיים. אני לא אשקר - זה מאוד עושה לי את זה.
מבצע "מתלבשת של חסד" יצא לדרך, ותאמינו לי שזאת חתיכת אופרציה, כי הרי אני לא יכולה פשוט להגיע "לבושה" למלון, אני מגיעה כגבר וצריכה להיות בחדר לבד כדי להתארגן. אז הוא הגיע למלון, אמר לי מה מספר החדר ודאג להשאיר לי את הדלת פתוחה לפני שהלך להמתין בקצה המסדרון, כדי שלא יוכל לראות אותי נכנסת.
מחוץ למלון היו רוחות וגשמים, חודש פברואר כמיטב המסורת, אבל בתוך החדר היה נעים. המים בג'קוזי היו חמים, על השולחן היה לא מעט אלכוהול וכל מיני אבקות שלא הייתי בטוחה מה הן אמורות לעשות, אבל אני גם ככה לא נוגעת בדברים האלה, כי את הסטלה שלי אני מקבלת מהשואו: שמלת מיני שחורה צמודה, גרביוני רשת, חוטיני עם תחרה ונעלי עקב אדומות מבריקות, אתם יודעים, בשביל לשבור קצת את כל הקברט הזה. את הלוק אני סוגרת עם ליפסטיק אדום, בשביל הקלישאה הנשית, ואז מסתכלת במראה. כוסית. אני שמה לנו מוזיקה, לנה דל ריי וחברותיה הפצועות כמובן, כדי לחזק אווירה חתרנית, מלודיה של מרק בצל ודאדי אישיוז'. הוא דופק בדלת. מתחילים.
אני פותחת את הדלת ומולי עומד גבר גבוה עם כתפיים רחבות, ישראלי טיפוסי, כזה שאנחנו רואים כל יום בסופר. אני קולטת בשפת הגוף שלו שהוא מתרגש, אבל אני לא מפחדת. הוא מתקרב אלי ומתחיל ללטף אותי, ואני מרגישה שהגוף שלו בוער. אנחנו מתיישבים על קצה המיטה, הוא מוזג לי משקה אלכוהולי שהביא מבולגריה ושואל אם זה בסדר שהוא יעשה כמה שורות. אמרתי שאין בעיה, אבל שאני לא מעוניינת. אני אוהבת להיות בשליטה ואני גם ככה לא סומכת עליו עד כדי כך, כי בכל זאת - מדובר בגבר שמשקר לאשתו.
הוא סיפר לה שהוא הלך לפוקר עם חברים ואני קצת אוהבת שהם משקרים, ממציאים לה סיפורים. אני לא רעה, אני באמת מרחמת עליה קצת, אבל החיים הכפולים שלהם מרגשים אותי. הידיעה שנמצא איתי גבר ששיקר לאשתו רק כדי שהוא יוכל להיות איתי - מחרמנת. ומתנצלת אם זה פוגע במישהו, אבל ההסתרה הזאת מדליקה אותי.
פתאום האישונים שלו נדלקים. אני קמה מהמיטה ומתחילה לצעוד בחדר בזמן שהוא מסתכל עלי, ואני רואה כמה זה מדליק אותו. אני מתחילה לרקוד, מניפה את הידיים, מנענעת את המותניים. אני מאמצת את הקול הכי נשי שלי ומספרת לו חוויות שמעולם לא קרו, ממציאה המצאות, וזה מדליק אותו יותר ויותר. הוא קם מהמיטה, נצמד אלי ומרים לי את השמלה. אני אומרת לו שאני ביישנית, אבל גם זה עוד שקר קטן. בעיניים שלו אני רואה שהוא נטרף - זאת הפאה, הגישה והמיני השחור.
אני יודעת שאתם בטוחים שבתוך משחק התפקידים הקטן הזה הוא הגבר ואני האישה, אבל כל מה שהגבר הזה רצה, כמו כמעט כל שאר הגברים הנשואים שמבקרים אותי, היה לטעום אותי. המגע שלו היה נעים, הוא ידע מתי להפעיל כוח ומתי להיות עדין. בניגוד למראה הקשוח, הוא דווקא היה מאוד רגיש, ומי היה מאמין שדווקא הוא, גבר שבגברים, חזק, גדול ומוצק כל כך, יודע לתת כזה מין אוראלי.
בסוף הוא טורח להזכיר שהוא סטרייט ושכל מה שקורה בינינו זה סתם, שעשועים, לא משהו רציני. אני יודעת שהוא צריך להגיד את זה בקול רם, אני מבינה שהוא צריך חיזוק, אז אני משתפת פעולה, בלי טיפה של ציניות ובלי שום זלזול. אני אוספת את כל הרצינות שבי, מביטה בו, ואומרת בצורה הכי משכנעת שאני יכולה: "מאמי, לא כל מי שאוהב למצוץ זין הוא הומו, וזה שאתה כאן איתי לא אומר כלום. זה בקטנה, נשנושים. אין כלום כי לא היה כלום". זה מרגיע אותו, זה גורם לו להאמין שאני בצד שלו. שאני לטובתו. בכל מקרה, זה לא הזמן להיכנס לעימותים, הוא גבר חזק עם זרוע מנופחת ואני, מתחת לשמלה, סתם גבר צנום.
כבר שבע שנים שאני מתלבשת ואף פעם לא הצלחתי להבין לעומק מה יש בנו שגורם להם להידלק כל כך. אם יש דבר שכן למדתי עליהם זה שהם לא כמו ההומואים שאנחנו מכירים, אבל הם גם ממש לא כמו הסטרייטים. הם סוג אחר של גברים, איפשהו בין זה לבין זה. רוצים לטעום את כל העולמות ביחד, ואני כנראה מספקת להם בדיוק את זה. יש קו אחד משיק שאפשר למתוח בין כולם: הם תמיד הגברים הכי מאצ'ואיסטים והכי הומופובים שאפשר להעלות על הדעת.
כמו "משה", שאף פעם לא אמר לי את השם האמיתי שלו ותמיד זרק שם גנרי אחר. הוא גם לא נידב שום פרט על החיים האמיתיים שלו ובכל מפגש היה מספר משהו אחר, עד שכבר הפסקתי לעקוב. ידעתי שהוא נשוי. היה לו לוק של גבר נשוי והוא תמיד שידר שהוא מאמין בעולם שבו גבר יוצא לעבודה והאישה נשארת בבית עם הילדים. אהבתי את התפיסה הזאת, אבל רק בגלל שידעתי שהוא לא באמת מאמין בזה, זאת פשוט הייתה הדרך בה הוא חשב שכולם יתפסו ממנו "גבר".
אני זוכרת במיוחד את הפעם בה השתוללנו כל כך במיטה שבטעות הפאה נפלה. הוא נבהל ונלחץ כל כך, שעד היום אני מתגלגלת מצחוק כשאני נזכרת ביבבות שבקעו ממנו: "אחי, אחי, שים ת'פאה מהר". פתאום "הקסם" אבד, הקיר הרביעי התמוטט. הגבול נפרץ לשבריר שנייה וזה שיבש אותו לחלוטין. מאז ידעתי שכדי שמפגש יצליח באמת חייבים לעמוד בכללים. כמו שהוא יוצא לפרנס את אשתו ומצפה לארוחה חמה כשהוא חוזר הביתה, ככה אני צריכה לתת שואו. קברט של פעם בחיים, או פעמיים, או שלושה.
ושלא תטעו, זה לא שאני נראית כמו אישה מלידה. מי שעיניו בראשו יכול לראות שמדובר בסוף בגבר עם פאה. אני יחסית חלק, אבל לא מאוד. מתאפר, אבל לא יותר מדי. חובש פאה, אבל גם היא לפעמים יכולה להיות מרוטה. אבל זה בדיוק המזל הגדול שלנו, המתלבשות - שכל אחד יכול למצוא את הסקרנים הסטרייטים-נשואים שלו, אפילו אם הוא לא מאוד מתלבשת, או מאוד חלק, או מאוד מאופר. תאמינו לי - יש מספיק כאלה לכולן.