היום עומד להתקיים אירוע נוסף בקרב על הדמוקרטיה. צבי קוסטינר, מתלמידיו של הרב צבי טאו, עתיד להגיע לתל אביב כדי לקיים "לימוד ושיח" - דווקא בקפלן. שלא תהיה טעות - שיח אינו המטרה כאן, שכן אף אחד ממשתתפי האירוע המדובר לא ידע על רצונו להגיע לתל אביב. קוסטינר הוא תלמידו של הרב צבי טאו, אותו אדם שהוציא בשם היהדות ספר האומר שלהט"ב הם, לא פחות ולא יותר, "פשע נגד האנושות".
קוסטינר הוא אותו אדם שמקדם הדרת להט"ב מהמרחב הציבורי במצפה רמון, אותה האווירה שאפשרה מקרה אלימות נוסף נגד להט"ב ביישוב לאחרונה. אותו האדם המבקש לגרש אותנו מכל מקום עבודה, מהמרחב הציבורי, אולי אפילו מהחיים עצמם, בקריאתו מלפני כמה שנים "הומואים - הביתה! להט"בים - הביתה! זה רשע, רשע, רשע". כן, זהו אותו אדם שתומך בהמרה, שלא מפספס שום כנס בנושא כדי לקרוא להמרת להט"בים, כביכול כדי "לעזור לנו", כאשר אין שום ביסוס מדעי לכך- זה הקוסטינר שיגיע הערב לקפלן. אין לו שום רצון לדבר, רק לכבוש - ואנחנו לא ניתן לו את זה.
מול שקר, עומדת היום החובה לבוא ולומר את האמת. והאמת היא שזו לא יהדות, ולא דמוקרטיה. נעשה את זה במחאה, נעשה את זה בבחירות המקומיות באוקטובר, נעשה את זה במסגרת התפקידים שלנו - ולא ניתן לו ולחבריו להרוס את עם ישראל, את ארץ ישראל ואת הדמוקרטיה. אנחנו נתנגד.
עד לא מזמן הציונות הדתית הייתה נראית שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים. הרב ריינס והרב מוהליבר, שיצקו תוכן דתי לציונות, הקימו את המזרחי - התנועה הדתית הלאומית הראשונה בישראל. הם הביאו ערכים יהודיים של רווחה וצדקה לתנועה, כתשובה לסוציאליזם החילוני שמשל בחלק האקטיביסטי של התנועה הציונית. הערכים הללו שלטו במפד"ל, שהייתה המפלגה של המגזר הדתי-לאומי עד סוף העשור הראשון של המאה הנוכחית.
מפעל ההתנחלויות תמיד היה חלק חשוב במדיניות של המפד"ל, אבל הוא ממש לא היה המרכזי בו. שמרנות הייתה מנת חלקה של התנועה, אבל היא מעולם לא ביקשה לכפות דבר על החברה הכללית. המנהיגים שלה היו חסידים גדולים של הסטטוס קוו, שותפים לקואליציות מימין ומשמאל, ומבחינה פוליטית נחשבה הציונות הדתית לגשר בין צידי המפה הפוליטית.
אבל כל זה היה - ונגמר.
מוטציות חדשות קמו לזרם הדתי-לאומי. רעיונות של הרב קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, קנו אחיזה חזקה בחלק הקיצוני שבציונות הדתית. משנתו, הרואה בכל דבר כקדוש ורואה את האלוהות בכל מקום, עוותה לכדי הבנה לאומנית שהעם היהודי קדוש, כמו צילום מסך שלא כולל אידיאולוגיות ואג'נדות מהעולם שבחוץ.
זה אמנם לא דבר חדש, אבל החידוש שהביאו אנשי ישיבת הר המור, בראשות הרב צבי טאו, הוא שכמעט כל מה שמחוץ למסגרת נועד במין קונספירציה עולמית לחסל את כל מי שבתוכה. שוויון מגדרי, דמוקרטיה, ליברליזם, פלורליזם - כל אלה הם "פרוגרס" שנועד לחסל את העם היהודי ומדינת ישראל, וכן, גם המדינה היא קדושה. רבני הר המור בלטו מאוד בקריאתם לשמור על החוק במסגרת ההתנתקות ב-2005, כי החוק קדוש והמדינה קדושה.
רבני הר המור התרחקו ממעורבות ישירה בפוליטיקה, אבל כבר אז הם החלו לעבוד על יצירת מוקדי כוח, עם הקמת שלוחות של הר המור - ישיבות ומכינות בכל הארץ כצעד ראשון, גרעינים תורניים לאחר מכן, והמון עמותות שמקדמות מלחמה בכל מה שהרב טאו יכריז כראוי להילחם בו. במהלך השנים אף קמו עמותות כמו "עצת נפש", חלוצת ההמרה בישראל, שהרב שלמה אבינר, מתלמידי הרב טאו, תמך בה.
הכניסה לציבוריות והפוליטיקה הישראלית החלה רק לאחרונה, עם הקמת מפלגת "נעם", שחרטה על דגלה את המלחמה ב"פוסט מודרניזם". עמותות נוספות, לפחות עשר כאלה, להן נקרא לשם הנוחות והכנות "לובי השנאה", פועלות ללא לאות ובריש גלי נגד שוויון לנשים, ערבים, להט"ב, זרים ועולים, ומקדמות חירות רק למי ששייך למגזר מצומצם ומצמצם. מפלגת "נעם" פוסלת התמודדות נשים בבחירות, מקדמת אי הכרה במשפחות להט"ב ומבקשת "לחזק" את הזהות היהודית באופן לא מקורי ומוזר - ע"י הרס שיטתי של כל מה שלא נחשב יהודי מספיק בעיניהם.
והטירוף הזה, שהתפתח בהיסטוריה הקצרה המתוארת כאן, פוגש אותנו יותר ויותר בכל יום שעובר. המפלגה היא חלק מהקואליציה, ומפלגות דומות לה, כמו "עוצמה יהודית" ו"תקומה" (אשר ניכסה לאחרונה באמצעות השם "הציונות הדתית" את הבעלות על המגזר כולו), פועלות כגוש אחד בנושאים חברתיים רבים. יש להם עוצמה תקשורתית רבה יותר, נראות חזקה יותר ונגיעה בזרועות רבות של המדינה. מול כל זה יש מבוכה רבה. ראשית, התחלקנו לאנחנו והם - ואנחנו, כל מי שלא הם. והם כבר יודעים להגדיר מי הם היטב, והם כבר לא זקוקים לעזרתנו.
השפה היהודית העשירה הפכה לשפה מצמצמת מאוד, ואנשי הציונות הדתית תבעו עליה בעלות. לדידם אנחנו לא מספיק יהודים במקרה הטוב ולא יהודים בכלל במקרה הרע. המשפחות שלנו אינן משפחות, האמונות שלנו זרות. אנחנו לא נוכל לקבוע מה קורה אצלם, והם ינסו לקבוע בדיוק מה קורה אצלנו. להם יש זרמי חינוך עצמאיים שלנו אין גישה אליהם, אבל רגלם נכנסת בצעדים מדודים לזרם החינוך הממלכתי. אנחנו לא מבינים בשבת, בכשרות, בנישואין. אנחנו לא יודעים מהי יהדות או מיהו יהודי, אבל הם כמובן יודעים. רק הם יודעים. רק הם ו"היהדות" שלהם.
אבל לא רק ביהדות אין לנו מושג, אלא גם בדמוקרטיה, כך מתברר. אנחנו לא מכבדים את זכותם להתנהל כפי שהם רוצים: להפלות, להדיר, לקלל ולהשמיץ. אלו שמהותית לא מתעניינים בדמוקרטיה כלל, וערכיה אינם עניין מרכזי בחייהם (למעשה, ההיפך הוא הנכון), זועקים כביכול בעדה כל אימת שהטכניקה הדמוקרטית לא משרתת אותם. הכרעת הרוב, לדידם, מאפשרת לכפות על אחרים את האג'נדה שלהם. זהו נשקם של הקנאים מאז ומעולם, לכרסם אט אט, ובדברי נעם, את דרכם לכוח.
היהדות הזו אינה יהדות. היא אינה יהדות של אהבת הבריות והאדם, של כף זכות, של 70 פנים לתורה (וכולן יהדות, וכולן צודקות במידה שווה). ביהדות לא שמענו על "טבעי" או "נורמלי", ודיונים יהודיים מקיימים בבית המדרש, ולא בהפגנות בחוץ. הרצון ליצור ממסד דתי שכופה את עצמו על מדינה שלמה זר ליהדות ופוגע בה. זה חיקוי הלקוח מדתות אחרות, ופרקטיקה שהנביאים שלנו יצאו נגדה במילים שהיו לבטח מצונזרות בימינו, כי היא מביאה שחיתות ונובעת ממגלומניה.
המלחמה הבלתי פוסקת בקהילה הגאה עם רוממות "משפחה" בגרון, והרצון להמשיך להדיר אחרים בתואנת "אל תתערבו לנו", היא חיקוי כושל או בדרך לכישלון שהובא לישראל ישירות מארצות הברית. ליהדות אין אג'נדה - ההלכה נמצאת בפרטים הקטנים. כל מי שלמד מסכת שבת ומסכת עירובין רואה זאת בקלות. אין צורך להחמיר שלא לצורך וההלכה נועדה לאפשר לאנשים ללכת בה, לא לחיות בפחד. והדמוקרטיה? גם היא כמובן משהו אחר לגמרי - היא זכויות אדם ואזרח, ושמה את האדם במרכז. אם למישהו בחברה אין שוויון בחירויות המגיעות לו מתוקף היותו אדם ומתוקף החוק - זו אינה דמוקרטיה.
קרל פופר ניסח את פרדוקס הסובלנות שגם הוכח היסטורית היטב עם זוועות המאה ה-20. אי אפשר להיות סובלני לדעות לא סובלניות קיצוניות - הן תשלטנה עלינו, והדמוקרטיה תבוטל. הדמוקרטיה אפוא, חייבת להתגונן. היום בצהריים, כולנו מגיעים לקפלן. נמחה, נפגין, נלמד תורה, נתפלל מנחה ונראה שהיהדות היא ממש לא רכושם הפרטי. אנחנו הלהט"בים נהיה שם, לא נלך הביתה, אלא נקרא כנגדו ונזכיר לו כמה ערכים יהודיים שאולי שכח. הצטרפו אלינו. אל תשאירו אותם בלי מענה, ואל תיתנו להם את הכוח שלכם במתנה. לא היום, ולא אף פעם.