חודש הגאווה והשיח הציבורי (או לפחות התל אביבי) שב ועוסק בזכויות להט"ב: בזכות להתחתן, בזכות להורות, אפילו באפשרות לתרום דם (אפשרות שנפתחה לנו רק לאחרונה). אבל תחום שכמעט לא עוסקים בו בקהילה הלהט"בית הוא זכויות עובדים, למרות שהעבודה היא חלק מרכזי מהחיים שלנו והנתונים על אפליית להט"בים בתעסוקה מסמרי שיער. סקר של נציבות שוויון הזדמנויות בתעסוקה בשנת 2014 חשף נתונים מחרידים: 39% מהלהט"בים חוו אפליה בתעסוקה. מצב הטרנסג'נדרים חמור עוד יותר והמספרים עומדים על 68%. להט"בים דיווחו על קושי למצוא עבודה במשרה מלאה, אי התאמה בין העיסוק לבין ההשכלה הפורמאלית, הניסיון או הוותק, ורמות השכר שדווחו נמוכות יותר מהממוצע בכלל האוכלוסייה.
הצורך להתפרנס הוא מרכיב בסיסי ביכולת שלנו לעצמאות, לביטחון וביכולת לנהל את החיים שלנו. להט"בים שמופלים בתעסוקה ונאלצים להתפשר על עבודות שאינן תואמות את ההשכלה והכישורים שלהם, מייצרים קהילה ענייה יותר ובטוחה פחות. מעבר לכך, חלק מהמאבק שלנו לשוויון בתעסוקה עובר בניסיון להשתלב, בהדחקת השונות שלנו, הדחקה שתוצאתה צמצום פרפורמנס אחר במקומות עבודה, גם כאלה שבהם לא צפויים לכאורה עובדים לשלם מחיר על יציאה מהארון.
החוק לשוויון הזדמנויות לעבודה מגן לכאורה על העובדים, אך לצידו נדרשים להט"בים לצמצם את הנראות שלהם במקום העבודה עד כדי מצבים בלתי אפשריים. טרנסיות נדרשות לעיתים להתלבש בהתאם למגדר "האמיתי" שלהן, או קווירים שמתבקשים להגיע בלבוש יותר "ייצוגי". בעבודתי בבית מלון הילטון לפני כעשור חייבו אותי לקוד לבוש הכולל חצאית, וכשהלנתי על כך הציעו לי תפקיד במסעדה אחרת או בבר שההכנסה בהן מ"טיפים" נמוכה משמעותית.
נסיבות אלו מסבירות אולי, את העיסוק הדל של הקהילה שלנו בזכויות עובדים. הובלת מאבק עובדים תמיד כרוכה בסיכון של הלוקחים בו חלק. למרות החוק שמספק הגנה משמעותית לאלו שמובילים הקמה של ועדי עובדים, אנחנו עדיין מתמודדים לעיתים עם מצבים של התנכלויות לחברי ועד וביקורת מצד העובדים וההנהלה (כמו בכל תפקיד ציבורי). עבור להט"בים סיכון לפגיעה בפרנסה מרתיע יותר, מכיוון שהסיכוי שלנו להשתלב מחדש בתעסוקה הוא נמוך יותר, והאפשרות שיהיה ניתן למצוא אופנים לפגוע בנו היא גדולה יותר כי השונות שלנו ממילא בולטת.
הנוכחות הדלה להנהגת עובדים להט"בית בולטת למשל בארגון העובדים השני בגודלו, כוח לעובדים. הארגון חווה שינוי מהותי בייצוג הנשי. ממצב שבו כל העובדים בארגון היו גברים, היום מועסקים בארגון מעל ל-70% נשים. מבין ראשי הוועדים אנחנו עומדים על 50% נשים. שינוי מהותי גם ביחס לארגוני עובדים אחרים הפועלים בישראל לרבות ארגוני עובדים שמייצגים עובדות צווארון ורוד (מקצועות המזוהים מגדרית עם נשים) כמו ארגון המורים. מאידך מספר הלהט"בים בהנהגת הארגון (עובדים וחברי וועדים) ממשיך להיות נמוך ביחס לאוכלוסייה הכללית ועומד על פחות מ-2%.
חשוב לציין כי נתונים אלו לא משקפים נכונות נמוכה לפעילות חברתית. להיפך - ייצוג הלהט"בים בארגונים לשינוי חברתי בארגוני זכויות אדם, זכויות בעלי חיים, פעילים בדיור ציבורי ועוד - גבוה ביחס לגודלנו באוכלוסייה.
לפני שמונה שנים הקמתי יחד עם כמה שותפים יקרים ויקרות את איגוד עובדי חסות הנוער, עובדי מסגרות לנוער בסיכון, בהם מסגרות לנוער גאה שנפלט מביתו. למשך תקופה מסוימת כללה הנהגת הוועד ארבע לסביות. תקופה מפרה שבה מאבק להט"בי ומאבק עובדים נשזרו זה בזה. ידענו להיאבק גם על הזכויות שלנו בעבודה ובתוך זה גם שמרנו אחת על השנייה.
>> "הייתי בגישה שלא צריך להסתיר בולבול בסרט"
>> כל התמונות ממצעד הגאווה הגדול ביותר בתולדות המדינה
>> "אמרתי לו שכואב לי, הוא אמר לי 'זה בסדר, פעם ראשונה'"
המצב הזה אפשרי, אם אנחנו כקהילה נשים זרקור גם על הזכות שלנו להתפרנס בכבוד, למנוע הדחקת זהויות במקומות עבודה והגברת הנראות שלנו במקומות העבודה - המקומות שבהם שאנחנו מעבירים שליש מחיינו. אי אפשר לדבר על חיזוק הקהילה מבלי לדבר על מאבק עובדים להט"בי.