זמן קצר אחרי סיום הפרק החדש של "להיות איתה" אמש (שלישי), פרסם באינסטגרם יוצר הסדרה אסי עזר פוסט בו הוא מתייחס לסצנה קצרצרה, אך משמעותית ביותר. מי שצפה בפרק, לא היה יכול שלא לשים לב לרגע בו מירב (שני אביב) ובת זוגה אפרת (רון פלג), שתחייה, נתפסו מתנשקות במאפיה המשפחתית על ידי אמא עמליה (נאווה מדינה). 

"מה אם מישהו אחר היה נכנס ולא אני?", זעקה האם הכועסת לעבר זוג המאוהבות, "אין לזה צורה!". ומירב? היא ממש לא נשארה חייבת וניהלה ויכוח סוער עם האם על כך שלאח שלה, הסטרייט, היא לעולם לא הייתה אומרת דבר כזה. את ההתנגחות הזאת חתמה מירב בנשיקה מלאת תשוקה עוד יותר עם בת הזוג.

"הסצנה מציגה זווית שלא מספיק מתעסקים בה בטלוויזיה כשזה מגיע ליציאה מהארון", כתב עזר ונזכר בתהליך היציאה האישי שלו מהארון. "עמליה קיבלה את העובדה שהבת שלה לסבית, אבל המון פעמים הורים לילדים גאים לא מסכימים לקבל את כל מה שבא עם הנטייה המינית שלנו - את הבחירות הזוגיות שלנו ואת הרצון הבסיסי שלנו להראות אהבה. צריך להראות גם את זה, צריך לדבר גם על זה".

ואסי צודק. בסצנה שאורכה לא עולה על דקה וחצי הוא הצליח להציג באופן מופתי את הסיפור האישי של רבים מהקהילה הגאה ואת הצורך האמיתי שלהם לחיבוק וקבלה מוחלטת מצד ההורים. אבל באותה נשימה, כדאי לנו לרגע להתייחס גם לצד השני והלא פחות חשוב בסיפור - עמליה. כשאנחנו יוצאים מהארון מול המשפחה, יש לנו נטייה לחשוב שזהו, השתחררנו, הסרנו את האבן הכבדה הזאת מהלב שלנו, אבל אנחנו שוכחים שגם ההורים שלנו, שקיבלו ביום בהיר אחד את הבשורה, צריכים לעכל ולהתמודד איתה.

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Assi Azar (@assiazar)

היום אני לסבית גאה (ואפילו מאוד), אבל הרגש הראשון שעלה בי כשהבנתי שאני נמשכת לנשים היה בושה, והיא התבטאה בכל מיני דרכים. זה התחיל בילדות, כשעוד לא הייתי מודעת בכלל לקיומה של המילה לסבית, ואני זוכרת שנשבעתי לעצמי יותר מפעם אחת שאני לא אתחתן עם אישה, חס וחלילה. שיקרתי לעצמי שאני בכלל לא יכולה להיכנס לזוגיות עם אישה, מהסיבה הפשוטה שלא אהיה מסוגלת לשכב עם אחת. ההתנגדות העצמית הנחרצת למי שאני באמת הובילה בסופו של דבר לוואחד יציאה דרמטית מהארון. 

לא גדלתי בתל אביב, המכה של הלהט"ב, וכשעברתי לאזור המרכז החלטתי שהפעם אני אחייה את החיים שלי, אבל באמת. כבר לא הייתה לי בעיה לי עם המילה לסבית, אבל בתוך תוכי עדיין חייתי בשני עולמות מקבילים - שמרנות מול ליברליות, שקר מול אמת, כלא מול חופש. עברו עוד כמה וכמה שנים טובות עד אותו יום שישי בו חזרתי לבית ההורים בקריות, באתי לאמא שלי עם דפיקות לב מואצות. רציתי, אבל עדיין לא הצלחתי להוציא מהפה את המילה לסבית. שתקתי. אז התחלתי לבכות ורצתי בהיסטריה לשירותים. טרקתי את הדלת מאחורי, נעלתי, ושלחתי לה הודעה בזמן שהיא עומדת מחוץ לדלת: "אני לסבית, סליחה. רק אל תספרי לסבתא". גם אז, בדרמת היציאה שלי מהשירותים, התביישתי.

הלהט"בים שצפו בסצנה יצליחו בקלות להתחבר למירב ולהרים לה על כך שעמדה על שלה והביעה עמדה נחרצת - זאת מי שאני ואני לא מתכוונת לזייף, אבל בתוך הסיטואציה הטעונה הזאת מצאתי את עצמי מצליחה להזדהות דווקא עם הצד השני, עם עמליה. היא אולי לא הייתה האמא הכי מכילה בעולם באותו רגע והתגובה שלה הייתה בעיקר מתסכלת, אבל פתאום הצלחתי לראות את העולם מהעיניים שלה. 

גם מירב, כמוני וכמו עוד הרבה להט"בים, התבשלה עם הזהות שלה לא מעט זמן וגם היא בטח חוותה לא מעט בושה. אבל על עמליה זה נפל בבת אחת, ביום בהיר אחד. אנחנו כבר יודעים שרגע היציאה מהארון הוא צומת דרכים משמעותי בחיים, אבל הוא ממש לא סוף הדרך. באותו רגע מחולל בו מירב סיפרה לאמא על הנטייה המינית, היא למעשה שלחה אותה לצאת למסע משל עצמה, בו היא תלמד איך לקבל את בתה וגם את עצמה - כאם גאה לבת גאה. 

וזה לא תהליך פשוט במיוחד. היא יכולה להכחיש את זה, היא יכולה לבכות על "החלום" שכביכול התנפץ, היא יכולה להתפקע מצחוק מהסיטואציה שמעולם לא חשבה שתהיה בה, היא יכולה להתייסר עם השאלה איך לא ידעה כל השנים - וכן, זה גם בסדר שבתחילת הדרך היא תפחד ממה שיגידו המשפחות, החברים והשכנים. מה לעשות, לא כולנו נולדנו עם דיסק של עופרה ביד.

בנינו, כמה שנים מייסרות לקח לנו לצאת מהארון? להצליח להוציא מהפה את המילה הומו או לסבית - ולא להתייחס לזה כקללה? כמה מערכות יחסים הסתרנו בתחילת הדרך? כמה פרופילים פיקטיביים פתחנו באפליקציות הדייטינג? (היי, אני טליה). ההתמודדות שלנו עם עצמנו לא תמיד הייתה כל כך פשוטה - אז למה אנחנו עדיין מצפים מההורים שלנו להכיל את הסיטואציה הזאת במלואה בו במקום, כאילו כלום לא קרה? 

עמליה (צילום: מתוך "להיות איתה 3", קשת 12)
צילום: מתוך "להיות איתה 3", קשת 12

בסצנה הזו, גם עמליה וגם מירב חטאו בחוסר כבוד והכלה. הבת לא הייתה חייבת להתריס ולהתחרמן דווקא בעסק המשפחתי, כשהיא יודעת שאמא שלה עוד מנסה להפנים את המצב, ועמליה הייתה יכולה לנשום את המבוכה והבושה שלה עמוק פנימה ולא להטיח אותה בפניה של בתה. ההתנהגות של שתיהן מובילה לאנטיגוניזם ולרגע אפילו נראה שהן אפילו עושות אחת לשנייה דווקא.

אני לא אשקר, עוד לפני שיצאתי מהארון הייתה לי פנטזיה להביא את בת הזוג שלי לארוחה משפחתית. דמיינתי איך אמא שלי תחבק אותה, איך אבא שלי יספר לה בדיחות שלא מצחיקות אף אחד ואיך אחותי תרכל איתה על כולם. זה גם מה שמירב רוצה, למרות שהיא מחפשת הכרה ואישור בדרכים מתריסות. בסוף, היא רוצה שלא יראו אותה כשונה, והתסכול שלה מובן. הרי כל אחת ואחד מאיתנו רוצה את האישור הזה, אבל המסע המשותף מרגע היציאה מהארון הוא לא פחות מורכב מהיציאה עצמה, לכל הצדדים.