לחוק זכויות התלמיד נוסף השנה סעיף קטן. קטן אבל מהותי. כזה האוסר בחקיקה אפלייה מטעמים של נטייה מינית או זהות מגדרית בין כותלי מערכת החינוך. ואני לא רוצה לדבר על הסעיף. הוא לא מעניין. אני רוצה לדבר על הסיבה לחקיקתו. הרי רק לפני שבועות ספורים נרצחה כאן נערה כי רצתה ללוות חבר במצעד הגאווה הירושלמי. האם זה לא מעיד בברור על הדרך החינוכית הארוכה שעל המערכת כולה לעבור? שר החינוך הקודם, שי פירון הרי טען ש"האחר הוא אני". לשר החינוך הנוכחי יש דברים יותר חשובים. הסיסמא הזו נותרה מאחור, וזאת למרות ש"הומו" היא קללה מהנפוצות במציאות הבית ספרית של ישראל 2015. בדומה ל"שמאלן", "דוס", "רוסי", "אתיופי", או במילים אחרות – שונה.

החוק מבקש לייצר בעבור התלמיד הלהט"בי תנאי מוגנות מקסימליים במערכת החינוך, אבל זה רק ממחיש את המאמץ שנדרש כדי לייצר אקלים חינוכי מוגן של ממש לאחר. הצורך הוא זה שהוביל את קברניטי משרד החינוך להשתמש בכלי חקיקתי, רגולטורי, כדי להסדיר את פעולות המבוגרים – המחנכים, המורים, המנהלים, והמפקחים האמונים על חינוך ילדינו. ואני שואל את עצמי: האם לא יותר פשוט לחנך?

מכניסים לחינוך הממלכתי-דתי שיעורים על נטייה מינית. גם הם תלויים בחסדו של המורה. האם דם של נערה שנשפך כאן הקיץ לא מצדיק שידברו על הנושא? שיהיו חייבים לדבר על הנושא? האם הוא לא מצדיק פעילות של איגי? של חוש"ן? הרי מדובר בפעילות חד-שנתית בסה"כ. האם לא הגיוני להכניס לכל כיתה, פעם בשנה, לשעתיים נציג להט"בי שיבוא לספר את הסיפור שלו? שיענה על שאלות? האם לא יותר נכון להטמיע את השיעורים של ארגון הנוער הגאה כחלק מתוכנית הלימודים?

כדי למנוע אפליה – לא דיי ביצירת תשתית רגולטורים. כדי למנוע אפליה צריך שינוי חינוכי משמעותי. כזה שיבטיח דיאלוג אמיתי. שיבטיח את ביטחונם של כל נער ונערה שיבקשו לבחון את זהותם המגדרית או נטייתם המינית. שינוי שירחיב את אפשרויות הבחירה הלגיטימיות באמת.

ושוויון? שוויון מהותי יתאפשר פה רק כאשר מתבגרים להטב"ים יוכלו לבחון ולגבש את נטייתם המינית ואת זהותם המגדרית מבלי לשלם מחיר גבוה יותר מכל מתבגר המעצב את זהותו. האחריות לכך – היא שלנו. היא נתונה בראש ובראשונה בידיהם שלי מי שאמון על חינוך ילדי ישראל. ואנחנו נוכל לעשות זאת רק אם נצמצם את הפער הענק שבין הטקסט והמסרים שאנחנו אוהבים לדקלם ובין הסאב טקסט של המציאות עצמה.

ולשאול. לשאול שאלות. כמה מנהלי בית ספר להט"בים יש במערכת החינוך? האם מורה יכול להרגיש מספיק בטוח לחשוף את נטייתו המינית בחדר המורים? במרחב הבית ספרי? כמה ספרי לימוד או שיעורי "כישורי חיים" מציגים מציאות שאינה מעמידה את הנטייה ההטרוסקסואלית ואת מבנה המשפחה הסטנדרטי כברירת המחדל האידיאלית?  

הכלי היעיל ביותר ליצירת שינוי חינוכי, כזה שבאמת משנה מציאות, זו הדוגמא האישית. בתי הספר צריכים להתעורר. לעלות מדרגה. הם צריכים להפסיק לדקלם סיסמאות. הם צריכים להדגים בעשייתם היומ-יומית את המהות שמאחורי הוספת הסעיף לחוק. הם צריכים להפגין אפס סובלנות לאפליה ואלימות על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. הם צריכים להציף את גיוון הזהויות המיניות/מגדריות/משפחתיות עמוק בתוכניות הלימוד, בשיעורי החברה ובספרי הלימוד. חדרי המורים חייבים להכיל גברים ונשים להט"בים, הגאים בנטייתם ובזהותם, מבוגרים שהם מודל לחיקוי.

אני שמח על הוספת הסעיף לחוק. אבל אני עוד יותר אשמח אם הוא יוביל לעשייה חינוכית אמיתית. אם בעוד עשור "הומו" כבר לא תיהיה קללת מסדרון בבתי הספר. כשהמתבגר לא יתבייש כשהאבות שלו או האימהות שלו יגיעו לאסיפת הורים. כשמאבטחת טרנסג'נדרית תזכה להתפרנס בכבוד ובביטחון משמירה על התלמידים, ושמשפחות חד מיניות יהפכו לגיטימיות בדיוק כמו כל משפחה אחרת. תלמידים, מורים ומנהלים בעלי נטיות מיניות מגוונות וזהויות מגדריות מרובות,  יזכו לחנך ולהתחנך יחדיו במציאות בית ספרית המאפשרת מניעת אפליה, מוגנות, שוויון וביטחון.

ולכבוד פתיחת השנה, תליתי בבית הספר שלט, מעוטר בדגלי גאווה. כתוב עליו: "אפס סובלנות לפשעי שנאה". אבל אצלי בבית הספר זו לא רק סיסמא. אצלינו התלמידים מקבלים את תוכנית ניר של איגי כחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים. מנהלים שיח פתוח. אצלנו למורים להט"בים יש מקום. אז עכשיו יש סעיף קטן בחוק. אבל אנחנו תפקידנו שהוא לא ישאר רק סעיף בחוק, וגם לא רק סיסמא על הלוח. אנחנו צריכים שינוי אמיתי. לשנות מציאות ולהפוך את בית הספר למקום בטוח. לכולם.

* הכותב הוא מנהל בית הספר התיכון "אנקורי" קמפוס פתח תקווה