במהלך שנותיי כתלמיד לא היה יום אחד, ואני בטוח לחלוטין בדבריי, שהמילה הומו לא התעופפה לה באוויר עשרות פעמים. "אחי, מה אתה הומו?" ו"כולם פה הומואים, חאלאס" הן רק חלק, וחלק מנומס יחסית, מהדוגמאות לשילוב המילה הזאת במשפטים שונים.
בתור הומו שגדל באווירה הזאת, שומע את אותן אמירות מכל כיוון, ללא הפסקה, מה הייתי אמור לחשוב? איך הייתי אמור להרגיש? אם כל העולם מתייחס לזה כאל קללה מגניבה ושכיחה, כנראה שזה אכן כך. כשהתחלתי להרגיש משיכה לגברים, על אף שלא גדלתי בבית פרימיטיבי או הומופובי מדי, הבנתי שכנראה סוף העולם הגיע. ראיתי את עצמי מזדקן לבד; ללא זוגיות, ללא ילדים, אפילו ללא חתולים. ראיתי במראה איש זקן, שדווקא אותו אלוהים בחר להעניש בחומרה ולא היה ברור לי על מה.
כדור לראש
ההבנה שאני באמת נמשך לגברים הגיעה די מאוחר. אבל עוד לפני שנפל לי האסימון, סביב כתה ז', הנערים המקובלים שלמדו איתי בשכבה כבר גילו שאני הומו. יום אחד קיבלתי הערה מאחד הנערים שאני מתנהג כמו הומו. העניין התחיל להתגלגל, ולמרות שהיו לא מעט נערים הומואים אחרים בשכבה שלי, כנראה שאני בלטתי יותר. משהו בהתנהגות שלי לא התיישב טוב. המקובל הראשי של השכבה החל לדבר עלי והבנתי שהוא שונא אותי, למרות שלא הכרנו, חוץ מזה שהיינו באותה כיתה שנתיים לפני כן. אז הוא דווקא חיבב אותי כי הייתי לא רע בכדורגל.
הסתובבתי אז בעיקר עם בנות, הרבה בנות, מכל המעמדות. זה הפריע לאותו מקובל ראשי ולעוד כמה אנשים. פעם אחת החלטתי לנסות ולברר את העניין. בתמימותי, חשבתי שאולי הוא שונא אותי ומאיים להרביץ לי בתמיכת חבריו כי עשיתי משהו. אז שלחתי לו הודעה (ב-ICQ, לא פחות) ושאלתי מה העניין. הוא הגיב בשורה של קללות ואיומים. הסתובבתי בפחד ושיתפתי את אמא שלי, ששאלה בתגובה: ואתה אכן כזה? אתה הומו? השבתי לה בכנות שלא, נכון לאותה תקופה. בכלל לא. מה שנותר לי זה להמתין שסערת חטיבת הביניים תעבור, להוריד קצת פרופיל ולקוות שבתיכון העניינים יירגעו. אולי זה יפסיק לעניין אותם.
אבל זה לא נגמר שם. אחת הידידות שלי הייתה האקסית של המקובל הראשי. כנראה שזה לא נגמר כל כך טוב ביניהם, והיא פנתה אלי מספר פעמים בבקשה להתחבק איתה בחצר מולו כדי לגרום לו לקנא. המחשבה לעמוד איתה בחיבוק קסמה לי, כי היא הייתה מקובלת מאוד וחשבתי שזה יגיד משהו עלי. בסוף החלטתי שלא, כי לא רציתי להלהיט אותו עוד יותר. המשכתי להסתובב איתה בחצר מדי פעם, ובוקר אחד ראיתי אותו משחק כדורגל לידינו. לפתע קבלתי את הכדור בראש, מול הרבה מאוד נערים ונערות שהסתובבו שם. לא התעסקתי יותר מדי לאורך השנים עם ההשפלה שחוויתי באותו רגע, אבל יש לי הרגשה שאני לא אשכח את הרגע הזה.
מאותו רגע, היא פנתה אלי כ"הומו"
בתיכון, כפי שצפיתי, העניינים נרגעו קצת. עדיין הדחקתי את המשיכה שלי לגברים, והנושא כבר לא עלה כמעט מחבריי לשכבה, אך יום אחד זה הכה בי ממקום לא צפוי. התחלתי להדריך בצופים כשהייתי בכתה י"א. הדרכתי את בנות כתה ז', וכשהגעתי לפעולה הראשונה, חושש ומתרגש, הבנתי שזה לא הולך להיות קל. אלה היו נערות צעירות ומלאות אנרגיה, חצופות ותזזיתיות. במהלך הפעולה אחת החניכות אמרה לי: "אתה הומו, נכון?", ומאותו רגע היא הפסיקה לקרוא לי בשמי ופנתה אליי אך ורק כ"הומו". לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. הגעתי הביתה והרגשתי חסר אונים, הבנתי שפשוט רואים עליי שאני הומו. וכנראה שאני אכן כזה ואין לי לאן לברוח כי פשוט מזהים את זה למרחקים.
מחוץ לתנועה, הנושא עלה שוב בבית הספר. הפעם לא מהתלמידים, אלא ביוזמה של הצוות המחנך לקחת את השכבה להצגה (המצוינת) "שעונים", שעוסקת בשני גברים בתקופת השואה, אחד יהודי והשני גרמני הומוסקסואל. השניים מפתחים חברות יפה ומנסים לשרוד בגטו. את המבוכה שהרגשתי במהלך הצפיה בהצגה כנראה כבר לא ארגיש לעולם. לא באותה עוצמה. קבוצה די גדולה של נערים מהשכבה החליטו להיות קהל פעיל ולא הפסיקו לזרוק הערות הומופוביות בקול רם ולצחוק בקול במהלך הסצנות.
הם לא הפסיקו, גם לא במהלך סצנת אונס. השחקנים נאלצו להפסיק את ההצגה, ואני התביישתי. שנאתי אותם. הרגשתי שאין לי שליטה על מה שקורה שם, לא רציתי שזה מה שייצג אותי, את בית הספר, אבל לא היה מה לעשות. לא הבנתי למה הם מתנהגים ככה. בלעתי את הזעם והמשכתי הלאה. אבל לא הרבה אחר כך, משהו בי השתנה.
למרות הבוז והקללות, בשלב מסוים כבר לא יכולתי להדחיק יותר. אולי העובדה שהתאהבתי לראשונה בגבר בסוף התיכון קצת סידרה את העניינים. ההתאהבות הייתה כל כך חזקה, שכבר לא היה שום ספק שהמשיכה שלי היא לגברים. הפסקתי להתייחס למה יגידו או לא יגידו ושיתפתי את חבריי הטובים, ולאחר מכן את משפחתי. אז גם אני שרדתי את האתגר של לגדול ולהתגבר כנער הומו. היום זה מחזק אותי להיזכר בכל זה, ובעיקר משמח אותי שזה מאחורי.