>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם

נדב (נדיוש) ענתבי (צילום: Abby DiCarlo)
נדב (נדיוש) ענתבי | צילום: Abby DiCarlo
אוכלוסיית הלסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, קוויריות וביסקסואליות (להטק"בית) נחשפת מדי יום ביומו לגילויי שנאה, רדיפה, אלימות, והדרה. יש מי שיטענו כי היום, בשלהי שנת 2013, האוכלוסייה הלהטק"בית נהנית משיוויון זכויות בהשוואה לשנים עברו, בהן הומוסקסואליות נחשבה להפרעה נפשית לפי ספר האבחנות הפסיכיאטריות של ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי (עד שנת 1973) ומגע מיני הומוסקסואלי נחשב כלא-חוקי (עד שנת 1988 בישראל). אני רוצה לטעון אחרת. אני טוענת כי הקידמה היא רק אשליה.

לא תשמעו היום "כל ההומואים צריכים למות"

אם חלה קידמה, מדוע נרצחו ליז טרובישי וניר כץ ז"ל ונפצעו רבים אחרים בברנוער באוגוסט 2009? אם אכן התקדמנו, מדוע בני נוער להטק"בים מבצעים ניסיונות אובדניים פי שלושה בהשוואה לעמיתיהם ההטרוסקסואלים (סטרייטים)? אם חל שינוי לטובה, מדוע להטק"בים ברוסיה, באוגנדה, באיראן נחשבים לפושעים ואף נידונים לגזר דין מוות לאור נטייתן המינית ו/או המגדרית? אם ניכר שיפור, מדוע מחקרים רבים מראים על פערים עצומים בשיעורי התחלואה של להטק"בים לעומת הטרוסקסואלים? אם באמת התרחש שינוי לטובה, מדוע להטק"בים עדיין לא יכולים להינשא האחת לשניה בשנת 2013? 

שנה לרצח בברנוער (צילום: RTR)
אם יש קבלה למה אירע הרצח בברנוער? | צילום: RTR
התשובה נתונה בתופעה חברתית פשוטה למדי. אנחנו קוראות לתופעה זו תקינות פוליטית (political correctness). תקינות פוליטית משמעה שימוש בשפה שאין בה, למעשה או לכאורה, ביטוי לאפליה של קבוצה מסויימת בחברה. כלומר, תקינות פוליטית מעודדת שפה שיוויונית לכאורה שאין בה מקום לביטוי מפורש של הדרה ודעות קדומות כלפי אוכלוסיות מסויימות בחברה.

בהקשר הלהטק"בי, תקינות פוליטית משמעה שימוש בשפה שאין בה מן ההומופוביה המפורשת והגלויה לעין. אם עליי להצביע על שינוי מרכזי אחד ביחס החברתי כלפי אוכלוסיית הלהטק"ב, זה לבטח יהיה השינוי המשמעותי שחל בשכיחות השימוש בשפה הומופובית מפורשת. לאור זאת, היום להבדיל מבעבר, לא ראוי ואף לא מקובל חברתית להתבטא ב"הומופובית" ועל-כן נדיר יהיה לשמוע התבטאויות הומופוביות בוטות, כגון: "אני מתעבת לסביות" או "כל ההומואים צריכים למות".

בטוחני כי עברה בכן צמרמורת לאור האפליה הבוטה הבאה לידי ביטוי באמירות כאלה. הצמרמורת הזאת היא סימפטום והשלכה ישירה של תופעת התקינות הפוליטית. אנחנו מצטמררות כשאנחנו קוראות התבטאויות כאלו כי אנחנו כבר לא רגילות לשמוע אותן בשיח הציבורי היומיומי. התקינות הפוליטית קברה את ההומופוביה מתחת לפני השטח, וכך ההומופוביה ממשיכה לגעוש ולרעוש אך אנחנו לא תמיד חדות ראייה דיו כדי להבחין בה.

קיבעון הוא ההפך משינוי

ההומופוביה של ימינו היא הומופוביה משוכללת, מוסווית ולעיתים אף לא-מודעת. ההומופוביה של ימינו כה חמקנית היא שכן היא מאפשרת מקרים פרדוקסליים של אפליה ואלימות במסווה של קבלה ושיוויון. זו הומופוביה שתאפשר מקרה בו משפחה שמרנית למדי תתמוך (לכאורה) ביציאתה מהארון של בתן הביסקסואלית, אך לעולם לא ייעלה נושא זה לדיון בארוחות המשפחתיות. זוהי הומופוביה כה מסוכנת, שרוב הלהטק"בים בתל-אביב מרגישים בטוחים וחופשיים כי הרי תל-אביב היא "המכה" של הקהילה, אך בדיוק באותה "המכה" הקהילתית קיבלה הקהילה את אחת המכות הכואבות ביותר שחוותה, הלא הוא הרצח הנתעב בברנוער.

מצעד הגאווה בתל אביב 2013 (תמונת AVI: mako)
אל תתנו לתמונות להטעות אתכם | תמונת AVI: mako
התקינות הפוליטית היא מסוכנת ביותר, גם אם נראה כי לעיתים היא זו "שמרככת" את המכה. אך לעיתים כשמכה נראית או נחווית כרכה מדי, אנחנו לא טורחות להתנגד לה. בדיוק פה טמונה הסכנה בתקינות פוליטית. הסכנה מתחילה ברגע שהתקינות הפוליטית מביאה לעיוורון, ועיוורון בתורו מביא לאדישות, ונורא מזה הוא שאדישות מובילה לקיבעון. קיבעון הוא ההפך המוחלט משינוי. קיבעון הוא מה שמונע את הקידמה. קיבעון הוא ריקבון שמוכתב על-ידי הרוב ההומופובי. קיבעון הוא הגורם שעוצר את הגדילה התרבותית, החברתית, הכלכלית והרוחנית שלנו כלהטק"בים. ובעיקר, קיבעון הוא פחד וכשאנחנו מפחדות, אנחנו מנציחות את הקיבעון. אם הקיבעון ניצח, אז ההומופוביה ניצחה.

אני מאמינה כי ידע הוא כוח. אז אני רוצה שתדעו שההומופוביה משתוללת! כן, אני שוב אומר, ה ה ו מ ו פ ו ב י ה  מ ש ת ו ל ל ת! גם בימים בהם נראה כי הכל על מי מנוחות ומתעוררת שוב התחושה כי חלה קידמה, זיכרו כי מתחת לפני השטח ההומופוביה שוצפת וגועשת והיא עלולה כל רגע להתפוצץ לכולנו בפנים. אני רוצה שנצא מהקיבעון ומהאדישות הפוליטית שלנו בגלל שמגיע לכל אחת ואחד מאיתנו לחיות את החיים הכי טובים שיש. אבל יותר מזה, אני לא רוצה שנפחד.

לחילופין, אני רוצה שנעשה בדק בית ונבחן היטב את גילויי ההומופוביה המודרנית בתוך הקהילות שלנו. אני רוצה שנפתח ראייה ביקורתית ורגישה לגילויים סמויים ומתוחכמים של הומופוביה כדי שנוכל למגרה כליל. ומעל לכל, אני רוצה שנתנגד באותו הרגע בו אנו מזהות הומופוביה. רק אם נראה את ההומופוביה למול עינינו ונתנגד לה באומץ, נוכל לשרשה ולומר בפה מלא: הגיעה הקידמה!

נדב (נדיוש) ענתבי היא סטונדטית לבריאות הציבור ופסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק וחוקרת הומופוביה וקהילות להטק"ביות.