מאז שאני מכיר אותך, אתה עם המפתחות ביד. כאילו חייב להיות מוכן, למקרה שתרצה לברוח. בטיולים הראשונים שלנו בשדרה, עוד הייתי שומע את הקרקוש המתכתי. בכל פעם ששאלתי אותך שאלה קשה - היית משפיל מבט לצרור שבידיך ומהדק את האחיזה. בזמן שאכלנו, הצרור היה מונח על השידה, ליד שולחן האוכל שלנו, ולא היית משחרר את מבטך ממנו. אחרי לילה של שתייה, כשהגבולות נמחקו, חשבתי לעצמי – "הנה, עכשיו הוא יניח את המפתחות בצד ויסמוך עליי. יסמוך עליי שלא אתן לו סיבה לברוח". אבל המפתחות נשארו, מיטלטלות בין ידיך השתויות. ידיך שתמיד העדיפו את המפתחות על פניי.
ואז ערב תל אביבי אחד ישבנו על חצי בירה, וסיפרת לי שאיבדת הכול. קירבת את המפתחות אל הגוף ואמרת לי, "רק אל תרחם עליי". פתאום הבנתי שיותר מדי פעמים בחיים העצובים האלה שלך, היית חייב את המפתחות כדי להישאר שפוי.
מאז הם הפכו להיות חלק מהפק"ל שלך. מהעור שלך. משמיכת הביטחון שלך. ולאט-לאט התרגלתי. ככה זה זאבים בודדים, אמרתי לעצמי. תמיד עם המפתחות ביד.
>> לזה נעם לא ציפה כשפגש את ההורים של בן זוגו
וידעתי שייקח לך זמן, אהוב שלי, להבין שאתה יכול להניח את המפתחות בשלווה. שום דבר רע לא יקרה לך איתי. ובגיהינום הזה של לחכות לך, גייסתי את כל הסבלנות שהצלחתי למצוא, וידעתי שיום אחד זה יקרה. שיום אחד כבר לא תצטרך את פתח המילוט שלך מהעולם הזה. העולם הזה שמוּכּר לך קצת יותר מדי טוב, שבו רק אתה נמצא, לבד, בלי משפחה - בערבי חג, בשבתות, בימי הולדת.
"התמונה המוזרה הזאת תלווה אותי כנראה כל החיים"
ואז הגיע ערב שבת. הגענו אל ההורים שלי. שולחן שבת. סירים על הגז. רעש סכו"ם. אמא שלי צורחת ברקע שהיא לא הכינה מספיק אוכל, האחייניות שלי רבות על האייפון, אחותי וגיסתי מרכלות במרפסת, ואתה עומד בתוך כל הרעש הזה, עם המפתחות ביד, ולא יודע מה לעשות עם עצמך.
התיישבנו לאכול. המפה הלבנה התמלאה בכתמי יין ותבשילים. אבא שלי חזר על אותה בדיחה עשר פעמים, ועשר פעמים צחקנו מחדש כי לא היתה ברירה. לאט-לאט ראיתי אותך משחרר את האחיזה. שוקע בכיסא. מחייך. הקרחונים שלך החלו נמסים.
עזרנו לפַנות מהשולחן. ואז קפה. ופיצוחים. ופתאום אמא שלי קראה לך למטבח. היא הוציאה קופסאות פלסטיק במיומנות ושאלה מה לשים לך, שתיקח להמשך השבוע. ואתה התבלבלת לגמרי. יותר מדי זמן לא היו לך קופסאות פלסטיק של אמא במקרר. הצבעת במבוכה על סיר המרק. אמא שלי בתנועות נמרצות מילאה קופסה, אטמה אותה והורתה לך בשתלטנות של אימהות להכניס לשקית. ואז היא מילאה לך קופסה עם תפוחי אדמה. ואז עוף. וסלט כרוב. ושאלה אם אתה אוכל חריף כי יש לה מטבוחה, אבל אתה נראה לה אשכנזי.
ואני עמדתי, מציץ מאחורי המקרר, עם דמעות בעיניים, כי בלי לשים לב, אהוב שלי – הנחת את המפתחות על שולחן המטבח.
והתמונה המוזרה הזאת - שלך, עומד בין הררי קופסאות פלסטיק, עוזר לאמא שלי לסדר ולארגן הכול בשקיות, תלווה אותי כנראה כל החיים.
והרגע הזה, הרגע המדויק שבו היד שלך נפרדה מהקור המקפיא של מתכת המפתחות, הוא הרגע שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן. הרגע שבו סוף-סוף הבנת - עד כמה אני אוהב אותך.
הטקסט מתוך ספר חדש של נעם חורב שייצא לאור בקרוב.