בראשית היינו שנינו, זה התחיל לפני 19 שנים. בהמשך רצינו להיות הורים - יואב ואני היינו בני זוג כבר 6 שנים, שנינו ידענו שנרצה ילדים והמחשבה שנוכל להעניק בית חם ואוהב לילד שאין לו אימא ואבא שיכולים לטפל בו – אני מאמין שאין בנאדם עם קצת אכפתיות שלא מתרגש מהרעיון. ממש לא משנה מי ההורה הביולוגי שלך – חשוב מי ההורים שדואגים לך, אוהבים ומגדלים אותך. אבל האפשרות הזו אפילו לא עלתה על הפרק מבחינת מדינת ישראל. העובדה שהיינו זוג לכל דבר, שנינו קצינים בצה"ל, שנינו מעורבים שנים בעשייה התנדבותית חברתית, שנינו תרמנו את חלקנו לא פחות מכל זוג אחר ויכולנו להעניק לילד סביבה תומכת, בטוחה ויציבה - כל אלה לא היו קריטריונים בקבלת ההחלטות. היה קריטריון אחד ולא עמדנו בו – לא להיות להט"בים.
כמו רבים מחברינו הצעד המתבקש היה הורות משותפת, צעד מורכב שלא בהכרח מתאים לכל זוג. הורות משותפת זו צלע נוספת בזוגיות, אין מנוס, והיא דורשת רגישות, מחויבות וגם לא פעם יכולות משא ומתן. אבל הניסיון שלנו לא הגיע לרגעי המבחן האלה. ההריון נקטע באמצע, השותפה שלנו לחלום המשיכה בכיוון אחר ובסופו של דבר, האופציה הזו לא התקדמה. פונדקאות הייתה ברירת המחדל. אני מכיר את כל ההיבטים שמלווים את העיסוק בנושא ומכיר גם את הדרכים הנכונות לטעמי לעשות פונדקאות, אבל גם כאן, כמו בסוגיית האימוץ, מדינת ישראל אפילו לא ניהלה איתנו דיאלוג. התשובה הייתה שלילית. רק לאחר שפנינו לוועדה לנשיאת עוברים ונענינו בשלילה – הבנו שהדרך שלנו להורות תהיה כרוכה במאבק וכשהוא יסתיים – זוגות אחרים כבר לא יצטרכו לעבור את המסלול הבלתי אפשרי הזה.
יואב ואני מנוסים במאבקים. החיים זימנו לנו כמה וכמה הזדמנויות ובכל פעם מחדש שכחנו כמה ארוך ומתיש יכול להיות מאבק כזה ופשוט נרתמנו. הבקשות שלנו תמיד היו צנועות והגיוניות: להכיר בנישואים שלנו, להכיר בהורות שלנו, להכיר ביהדות של הילדות שלנו. לא ביקשנו פריבילגיות, רק שוויון.
פנינו לקליניקה לסיוע משפטי באוניברסיטת תל אביב שבאותם ימים הוביל ביד רמה דורי ספיבק, לימים האקטיביסט הלהט"ב הראשון על כס השיפוט ובלי שום קשר, אדם פורץ דרך שחתום על כל כך הרבה הישגים ותקדימים למען הקהילה. שם התגבשה גם העתירה שעדיין עומדת לפתחו של בג"ץ וגם הובילה לדיון שהתקיים אתמול בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, בניסיון מכוער של המדינה לתמרן את בג"ץ ולהעמיד פני מסדירה את הנושא כשלמעשה כל כוונתה היא להמשיך ולמנוע מלהט"בים להיות הורים.
"המדינה הפגינה כישורים מרהיבים במריחת זמן"
ב-2010 הגשנו את העתירה הראשונה. ספיבק הוא עורך הדין שחתום עליה לצד הישאם שביטה ואלה אלון מהקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל אביב. "בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת לתת צו על תנאי, המחייב את המשיבה 1 (הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים) לבוא ולתת טעם מדוע לא תשקול לגופה את בקשת העותרים לאישורם כהורים מיועדים עפ"י חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק הפונדקאות")". ככה זה התחיל. לא היה לנו מושג לאן זה יתגלגל משם.
בקרוב לתשע השנים שחלפו מאז קרו הרבה דברים. במישור המשפטי בג"ץ מתח שוב ושוב ביקורת על המדינה ושלח אותה לעשות את המוטל עליה, המדינה מצדה, לא עשתה את המוטל עליה, אבל הפגינה כישורים מרהיבים במריחת זמן ובאי קבלת החלטות. היה רגע אחד של אופטימיות גדולה במהלך הדרך, בזמן כהונתה של יעל גרמן כשרת הבריאות. ועדה שהקימה (ולמעשה עצרה את המשך הדיונים בבג"ץ) המליצה לאפשר פונדקאות לזוגות להט"בים, אבל בישראל כמו בישראל, הממשלה התחלפה וההמלצות מוסמסו.
בינתיים יואב ואני הפכנו הורים לנועה וגל ואחריהן לאור, שלושתן נולדו מחוץ לישראל- בהודו ובתאילנד, האלטרנטיבה היחידה שנותרה לנו כדי להקים פה משפחה.
ב-2015, חמש שנים אחרי הגשת העתירה המקורית, חזרנו לבג"ץ. היינו כבר הורים, זה כבר לא היה המאבק שלנו אבל לא הייתה לנו שום כוונה לזנוח אותו. יחד עם "אבות גאים", ״תמוז" ועותרים נוספים ביקשנו להפסיק את הסחבת ולקבל הכרעה. רגע לפני שזה קרה המדינה שוב עשתה תרגיל והחזירה אותנו למסלול החקיקה, לשמו התכנסנו בוועדה בכנסת כדי לראות איך חברי קואליציה אומרים בגלוי שהם תומכים בנו, ובאותה נשימה מתנצלים על החלטת הקואליציה להיכנע גם הפעם ללחץ החרדים ובראשם שר הבריאות ליצמן.
אבל טבעו של אי צדק להפסיד בסוף. כמה זמן אפשר להמשיך באפלייה הבוטה הזו? אולי זה ייקח עוד כמה חודשים, אולי עוד שנה, אולי עוד שמונה (מאמין ומקווה שהרבה פחות), אבל בסוף יהיה מי שיגיד בקול ברור את מה שכולם כבר מבינים: זו אפליה. זה לא שוויון. זה אי צדק וזה חייב להשתנות.
>> "יצאתי מהארון בפני אחי הגדול - ואז הוא יצא בפניי"
>> "עד שסיפרתי לאשתי שאני הומו הרגשתי אשם מאוד"
לרוב, אנחנו מביאים את הבנות לדיונים בעתירה שלנו בבג"ץ. מי שחושב שזה נועד לעשות רושם על השופטים ולהמיס את לב השופטים, מפספס את העיקר - המסר הוא כפול - חשוב לנו שהבנות יידעו שלפעמים צריך להילחם גם על מה שמגיע ושהאבות שלהן יודעים להילחם, ומצד שני מסר לעולם, לחברה ולשופטים - המשפחה הגאה היא עובדה חזקה יותר מכל חוק או פסק דין. אנחנו כאן, נחושים ומתכוונים לנצח.