אמה של חברתי הטובה עקרה לא מכבר לבית אבות יוקרתי לאחר שנתאלמנה. מה אומר לכם? תשכחו מקיטון דחוק + שירותים צמודים. זו למעשה סוויטה מרווחת המשקיפה לים, מעוצבת כפי טעמה המופלא של בעלת הבית האלגנטית. מסביב , או יותר נכון כמה קומות מתחת, עושר ואושר. הרצאות, חוגים, קונצרטים, וכל שירות העולה על דמיונכם ברמה של חמישה כוכבים.
בפרוס העשור החמישי לחיי, החלטתי בו במקום, להיכנס לרשימת ההמתנה האימתנית. לעולם לא יהיה לי הכסף הדרוש, אבל אוכל אולי לספסר בהזדמנות הנדל"ן שתיפול לידי בבוא העת.
ועכשיו ברצינות. אף אחד לא רוצה לחשוב על הזקנה. המקרה של הקהילה הישראלית הוא גם ייחודי. הבייבי בום הקהילתי אירע כאן אולי לפני עשרים ומשהו שנה. בכל רגע נתון יוצא בבית הספר היסודי בעפולה עוד ילד מהארון, אבל מנגד הולכת וצומחת כאן מאסה קריטית של הומואים מתבגרים (ואין הכוונה ל"זקנים" בני ה-32 של "אטרף").
לאן פניהם מועדות? מי מהם שחיים בזוגיות יוכלו אולי לדאוג זה לזה. הגם שזוגיות עד המוות, היא עניין די מפוקפק בימינו. גם פולחן הפריון האופנתי, אינו תעודת ביטוח מפני תלאות הגיל המבוגר. ילדים המתנכרים להוריהם אינה תופעה כה נדירה ושנית, איש לא רוצה להיסמך בזקנתו על תלות מוחלטת בטוב ליבם של ילדיו. בעניין זה אין הבדל בין הומואים לסטרייטים.
דיור מוגן או בית אבות הם היום ברירת מחדל מקובלת. האם ראוי להגדיר הומואים, קבוצה בעלת צרכים מיוחדים בהקשר זה? אין הדבר דומה להעדפת מגורים בסביבה שבה יש לכאורה ריכוז גדול של הומואים. קשישים תלויים בחסדי אחרים שיטפלו בהם, ידאגו להם ויסעדו אותם בעת הצורך. אסור שהומו קשיש שחייו תלויים בצוות מטפל יחשוש מגילויי הומופוביה. ספק אם ימצא היום בית אבות רגיל שבו צוות מטפלים שלם שכולו רגיש ונטול דעות קדומות. וזה עוד לפני שנגענו בדגשים בעניינים פיזיולוגים טהורים ו/או נפשיים שהומואים מתייחדים בהם.
ויש כמובן ההיבט המנטאלי-חברתי. יש להניח שיש לא מעט הומואים שיעדיפו במופגן להעביר את שארית ימיהם בקרב מי שחולקים איתם עולם מושגים זהה וחוויות חיים משותפות. זהו בפירוש מיתרונותיו הבולטים והמובהקים של הדיור המוגן. יציאה ממעגל הבדידות המשתקת.
בדומה לכל סוגיה קהילתית, יהיו שידחו את כל זה על הסף ויטענו לרגרסיביות. שהרי למה הכול שואפים בעצם? להשתלבות מלאה והטמעות בחברה הכללית בעולם מכיל פלורליסטי ומחבק. התשובה לכך היא שלדאבון לב עדיין מדובר באוטופיה, בטח במדינה הולכת ומתחרדת. שנית, מסעות צלב אידאולוגים יפים אולי לצעירים אך לא לקשישים. שלישית, גם כך נסוב ויכוח אידיאולוגי מר בשאלת "ההשתלבות". מעין ניסיון נואש כל כך להדמות לסדרי הבורגנית הסטרייטית באורח מנוון תרבותית.
את הוויכוח אפשר להניח בצד, מגוון המודלים הוא מבורך ומאפשר לכל אחד לבחור כראות עיניו.
ועדיין, בעוד פחות מעשרים שנה יהיה כאן דור שלצרכיו המיוחדים איש לא נערך בזמן. דיור מוגן הוא רק דוגמה אחת מיני רבות. בעלי החזון יראו כאן אפילו פוטנציאל עסקי לא רע. לפחות באזור המרכז, צמחה שכבת בורגנית קהילתית דשנה יחסית שתוכל להרשות לעצמה גם דיור מוגן משופר. אמנם לא בהיקפים של מאות יחידות דיור, אבל בהחלט במתכונת של בית דירות ממוצע בלב העיר כהתחלה.
ואלו ברירות יעמדו בפני הרב המכריע שהפרוטה לא מצויה בכיסו? מי ירים בעבורו את הכפפה?