אתה חי שנים בשקר, יצרת בית, בנית משפחה, אתה אוהב את ילדיך יותר משאתה אוהב את עצמך, אתה אפילו אוהב את האישה שלידך, אפילו מכבד. האם זה בעצם הרגל? כל יום אחרי העבודה אתה מחפש את הסטוץ שבדרך, לפני שאתה בא למשפחה שלך ולחיי השקר.
לפעמים בלילה אתה לא נרדם, לידך אהבת נעורייך ואתה מתפלל, מתפלל שהיא תתפוס אותך ואת חיי השקר שלך ובעצם תקבל את ההחלטה לפרק את הבית, את ההחלטה הכבדה, את המשא ואת האחריות.
יום בהיר אחד אתה יושב בעבודה, סתם יום חורפי, מספר ימים אחרי יום ההולדת שלך, ופתאום שליח נכנס ומוסר לך מעטפה סגורה, מעטפה שמאותו רגע החיים לפני לא יהיו כמו החיים אחרי, לטוב ולרע. מישהו קיבל במקומך את ההחלטה. אתה בן 43 ובעצם יצאת עכשיו מהארון או הוציאו אותך מהארון.
אתה בהלם, אתה בשוק, אתה בתדהמה, ואתה בעצם לא יודע להגיד אם אתה עצוב או אם אתה מאושר. האם בשארית חייך בעצם תהיה שלם עם עצמך, האם תאפשר לבת הזוג שלך את החיים השלמים שלהם היא ראויה?
אני מבין שאני בעצם מדור אחר, מדור שיחסים עם דבר היו אסורים על פי חוק, בן יחיד להורי, לאב שהיו ניצול מחנות ההשמדה, וחולם רק להעמיד לו דור המשך. אני מגיע מדור שלהיות גיי זה אאוט, לא אין כמו היום, זאת הייתה בושה.
החיים שאחרי
עובר יום, אפילו יומיים בבית שקט, שנינו מכונסים בתוך עצמנו, שומרים על "עניינים כרגיל" בשביל הילדים. החלטה ראשונה מתקבלת, לבן שלך יש בר מצווה עוד מספר חודשים, הוא בטוח לא אשם, הבר מצווה תתנהל כרגיל, והילדים לא יידעו לפני. החלטה מושכלת מהראש ולא מהבטן בכל השיגעון שעובר על הבית.
בין דיונים משפטיים, הבית ממשיך להתנהל בנורמליות יחסית, מבלים בשבתות יחד ואפילו נוסעים לטיולים, התקופה היא כמו תקופת המתנה לפני מלחמה, אתה שלם עם מה שקרה, אבל בהוראת עורכת הדין שלך אתה מנתק מגע עם עולם ההיכרויות של הקהילה הגאה, הלב שלם והגוף לא.
הבר מצווה עוברת, ואז מגיעה ההחלטה: הילדים מעל הכל, אין כסף ששווה את השלווה והאושר שלהם, גם ככה הגילוי וההפנמה הולכים לטלטל את עולמם. הם עדיין בגיל העשרה, הבושה מהגילוי, מהסביבה, החשש מהגילוי יהיו קשים.
לאחר תהליך קצר מגיעים להסכם ואז פונים לספר לילדים, בן ה-13 מגיב בבכי לעצם הגירושין, אבל מפנים. גם חודשים מאוחר יותר, כשהוא מגלה את הסיבה האמיתית, הוא מפנים ומקבל אותך כמו שאתה. אתה הרי אבא שלו, ואבא יש רק אחד. בת ה-10 מגיבה ב"ידעתי" גם לעצם הגירושין וגם לסיבה, תחושה של בת. היא מקבלת אותך אפילו יותר בקלות, ואז אתה עוד שלם עם ההחלטה. אין סכום ששווה את האושר שלהם.
אתה עובר לבית ליד, זה היה תנאי הכרחי, המשמורת משותפת. באותו שלב כולם מפנימים, גרושתך אפילו מחפשת יחד איתך את הדירה ועוזרת לך לעבור.
אני שוב מתאהב
ואז מגיע השלב הבא. אתה מתאהב, זה מגיע פתאום, לא מתוכנן, חשבת שלעולם לא תתאהב, שתהפוך לפרפר. ואז פגשת אותו והתאהבת, הוא צעיר ממך בהרבה, קרוב גם לגיל הילדים, והוא אוהב אותך מאוד.
חודש אחרי אתה כבר גרים ביחד, ואז מתקבלת ההחלטה להציג את האיש שאיתך לפני הגרושה, הילדים ואמא שלך. החשש הגדול, הלחץ בשמיים, אבל בסוף זה עובר בשלום, וכולם שלמים עם הבחירה גם אם הם לא מקבלים אותה.
עוברת חצי שנה, ואתה מחליט להעלות את מערכת היחסים עוד שלב על מנת להגיע למיצוי החיים החדשים וחופש הבחירה, ואתה מחליט להתחתן. כאן מתקבלת החלטה שעובדת גם על הרגש וגם על השכל. אמא, הילדים והגרושה מוזמנים לטקס.
מיד מתקבלת התשובה. ההתרגשות בשיא, המשפחה שלך מקבלת אותך. הם מגיעים, הם מכבדים אותך, ואז אתה מבין שאין סכום בעולם ששווה לריב בשבילו, ויתרת על כסף וזכית במשפחה, משפחה גדולה ומאוחדת.
>> "הייתי בגישה שלא צריך להסתיר בולבול בסרט"
>> כל התמונות ממצעד הגאווה הגדול ביותר בתולדות המדינה
>> "אמרתי לו שכואב לי, הוא אמר לי 'זה בסדר, פעם ראשונה'"
נכון, לפעמים אני בולע את הרוק, לפעמים אני מוותר, לפעמים אני שותק ואפילו לפעמים זה עולה לי כסף, אבל עדיין אנחנו משפחה אחת גדולה, אני רואה את הילדים מתי שאני רוצה, הם באים אליי, אני בא אליהם, אני והגרושה אפילו מדברים כל יום בטלפון. מבחינתי לפני שנה נסגר מעגל, היינו כולם יחד בחו"ל, אנחנו משפחה אחד גדולה ומאושרת, למרות הקשיים, למרות העבר, למען העתיד.
המונולוג מתוך הספר 'מה מרגישים כשמתגרשים' מאת עו"ד אביבית מוסקוביץ וד"ר נעמי כהן