שנה ראשונה אחרי התואר, אישה בת עשרים וקצת, לסבית, מחנכת, מציאות אישית לא פשוטה, אבא גוסס. היה ברור שחינוך זו משימה שמפגישה אותי עם עצמי, עבודה המזמנת אתגרים, מציאת פתרונות מערכתיים ואישיים, יצירת אמון, איזון, תשומת לב, יצירתיות וכוחות. מעט לפני שאבא נפטר, הרגשתי חובה לשתף את הילדים במה שאני עוברת. ראיתי שמרגישים בהתרחשות. ידעתי שאם אני מדברת על כנות ופתיחות, אני תחת חובת ההוכחה. סיפרתי שאבא שלי חולה סרטן. התלמידים הפתיעו אותי באומץ שלהם, שאלו שאלות ברגישות ובכנות ושיתפו על קרובים חולים.
באופן כמעט מיידי ראיתי כיצד השיעורים הופכים נעימים יותר והשיחות הופכות כנות יותר. הם החלו משתפים בפתיחות: על חוויות ילדות, הקושי בתחושת השונות, ההורים, הפחדים. זו היתה הוכחה לכך שהדרך ללמד היא פשוט לעשות. להוות דוגמא אישית.
לפני שלקחתי את משימת החינוך, ידעתי שיגיע הרגע בו אצא מהארון. בעבודת הסמינריון שעשיתי עם חברתי ללימודים, ערכנו מחקר על חוויות מורים מהקהילה הגאה במערכת החינוך. גילינו שמורים הרגישו נוח לצאת מהארון רק בבתי ספר בהם קיים שיח חיובי בנושא נטייה מינית. לצערי, נדירים היו המורים שהרגישו בנוח. אחרי המחקר הבנתי שאני לא מוכנה להישאר בארון באף מסגרת. אם אני מסתירה, יש כאן מסר חד משמעי שזה פסול להיות להט"ב.
"הרגע המביך שמורה יוצאת מהארון ואתם לא יודעים מה להגיד"
אחרי שאבא נפטר, חשבתי שאין בי כוחות להתמודד עם יציאה מהארון. למרות זאת, באחד הימים עם קבוצת ילדים בהפסקה, שאלה תלמידה אם אני גרה עם חבר שלי. הגעתי לרגע האמת, מעט לא מוכנה. "עם חברה שלי", גמגמתי. היא באומץ, ספק חוצפה, שאלה "באותו חדר?". השבתי שכן. שתיקה. מבטים. ואני בניסיון להקל על האווירה, התבדחתי: "הרגע המביך שמורה יוצאת מהארון ואתם לא יודעים מה להגיד". צחוק שבר את המתח. התחילה שיחה ובה התלמידה שיתפה על הדודה ותלמיד על האח ואחרת על עצמה. אחר כך הגיעה גם השיחה עם תלמידיי שלי. שיחה חיובית ומרגשת. הקלה.
תחושת השמחה התחלפה במהירות. בוקר אחד, חיכה אבא של אחד התלמידים בכניסה לבית הספר. דרש לשוחח אמר שבבית עלה מה שסיפרתי. מבחינתו הומוסקסואליות היא תועבה. בעודי בהלם, מנסה להגיב, אמר שילדו לא יחזור לבית הספר. בלי הודעה מוקדמת, בלי להיפרד. גמגמתי את תקוותי שהמפגש איתי היה משמעותי ולימד כי הדברים הם לא שחור ולבן.
לא יכולתי לספוג, סיפרתי לכל איש צוות שהרגשתי איתו בנוח. מזל, יש לי צוות מדהים. רבים ציינו שהם מאחוריי ופירגנו על האומץ. עדיין, זה צבט והעליב שאבא אחד הרגיש שכל שעשיתי לא חשוב מספיק. כאב לי, הרי בשיחה כמה שבועות לפני דיברנו על כך שישנה התקדמות, בביטחון העצמי ובחיבור לסביבה. כל זה לא חשוב. אני לסבית. אני תועבה.
מורה לחיים עצמם
חלפו כמה שנים, מדי פעם אני נזכרת בהורה הזה וכבר לא נשאבת לשם. מאז אספתי הוכחות שהיציאה מהארון הכרחית. זכות של ממש! תלמידי הפכו לסוג של שגרירים. רבות שמעתי ילדים מגיבים ל"הומו" ב-"הומו זו לא קללה" ותגובות מרגשות דומות. בעודי כותבת את הטקסט הזה, ביררתי עם תלמידי אם לדעתם מורה להט"ב צריך לצאת מהארון. מבחינתם אין שום סיבה להסתיר, הסתרה זה שקר ולבנות כך קשר זה בעייתי. אחרים אמרו שבדיוק כמו מורה סטרייטית מספרת על בעלה, כך גם המורה הלהט"בית יכולה לשתף.
רבים הסכימו שהמפגש איתי עזר להם להבין שלהיות להט"ב זה כמו להיות הטרוסקסואל. היו שאמרו את מה שהרגשתי, כשמורה פתוחה עם התלמידים, זה מאפשר פתיחות גם מהצד שלהם. תלמיד ציין שכשסיפרתי להם שאני לסבית, הוא הבין שבאמת אכפת לי מהם, שאני סומכת עליהם והם חשובים לי. התרגשתי לשמוע את דבריהם. הם נתנו אישור לחשיבות שראיתי ביציאה מהארון, ולימדו אותי שיעור בקבלה עצמית.
לצערי המילים של התלמידים שלי הן נדירות במציאות שלנו. כשנבחרי ציבור מרשים לעצמם לרמוס את זהותנו, כשמונעים זכויות בסיסיות, כשבטלוויזיה משתמשים ב"הומו" כקללה, בלי לחשוב פעמיים, כשאני כותבת על היציאה מהארון בקבוצות של מורים, ובין התגובות האוהדות מקבלת תגובות מ"אנשי חינוך" שאני לא בסדר. הילדים מזכירים לי, שפתיחות וכנות הן מפתח ושלנו, כאנשי חינוך, יש תפקיד משמעותי ביצירת עולם מקבל יותר.
>> "אף פעם לא הייתי בארון, גם אשתי ידעה"
>> "יצאתי הרבה למסיבות גייז - עד שזה קרה"
אנשי החינוך, עליכם לעודד את השיח בנושא בכיתות ובחדר המורים, תוך חיזוק ותמיכה במורים ותלמידים להטב"ים. יש לכם נכס בבית הספר. הון אנושי. כל מורה ותלמיד צריכים להרגיש בנוח לצאת מהארון. בין אם להט"ב ובין אם לא, לכולנו יש ארונות לצאת מהם. כולנו שונים ומיוחדים ובעבודה החינוכית יש לנו הזכות להדגיש זאת. אני מזמינה אתכם להיות פתוחים גם לגבי נושאים מורכבים. בכך טמונה עבודת החינוך. כולנו שואפים להוציא מכותלי בית הספר, אנשים טובים, פתוחים, מקבלים, בטוחים בעצמם. אחת הדרכים המרכזיות לעשות זאת היא להיות כאלה בעצמנו, משהו מעבר לדמות המורה. פשוט בני אדם.