עשרת הימים שבין ראש השנה ליום כיפור הם ימי תשובה, המוקדשים ביהדות לבקשת סליחה איש מרעהו. רובנו מנצלים את הימים הללו לבחינה מחודשת של מעשינו, כשאנו נזכרים במעשים ובמילים שייתכן ופגעו בסובבים אותנו, ומבקשים את סליחתם.
אך לא תמיד המעשים שלנו הם אלו שפוגעים. פעמים רבות דווקא חוסר המעש, השתיקה וההתעלמות הם אלו שפוגעים בסובבים אותנו וגובים מחיר יקר מחברינו ומאיתנו.
למרות שקשה יותר להתייחס לדברים שלא קרו, חשוב לדעת לבקש סליחה גם על מה שלא עשינו ומה שלא אמרנו:
סליחה שהתעלמנו כששמענו מישהו ברחוב צועק לבחורה הטרנסג'נדרית 'יא קוקסינלית', ושלא התערבנו כשראינו ילדים מתעללים בילד אחר וקוראים לו 'הומו מסריח'. ההתעלמות שלנו הפקירה את חברינו ודחפה אותם צעד נוסף לקראת היום בו יחליטו לשים קץ לחייהם.
סליחה שהבלגנו כששמענו את נהג האוטובוס גוער בזוג הנשים שהתנשקו באוטובוס, או כשמקום העבודה שלנו סירב להעסיק טרנסג'נדרית, רק כי לא רצינו להסתבך. הפחד שלנו העניק לגיטימציה לאלימות ואפליה והשאיר את הקבוצות המוחלשות בקהילה להתמודד עם הלהט"בופוביה לבדן.
סליחה שלא ענינו לאלו ששאלו אותנו מי הגבר ומי האישה וביקשו מאיתנו להסביר למה ביסקסואלים מתעקשים שלא לבחור צד, ושחייכנו בנימוס כשניסו לשכנע אותנו שמצעד הגאווה הוא פרובוקציה של גברים שרוקדים עם תחתונים. חוסר התגובה שלנו חיזק את התפיסה המעוותת המצמצמת את המהות שלנו לעניין מיני גרידא, ואת מאבקנו לנראות לקרקס פרובוקטיבי.
סליחה שהתעלמנו מהבחור ששלח לנו הודעה באתר ההיכרויות רק בגלל שהוא נשי, שחסמנו את ההומו השמן באפליקציה ושלא הזמנו את הלסבית האתיופית למסיבה. ההתעלמות שלנו הלבינה את פני חברינו וחיזקה את דימוי הגוף המעוות שהפך לקונצנזוס.
סליחה שהתחמקנו מהדודה ששאלה 'מתי תתחתן?', ושהסכמנו לא להביא הביתה את בת הזוג כדי שאבא לא יכעס. ההסתרה של אורח חיינו חיזקה בעינינו ובעיני אחרים את התפיסה שהחיים שאנו חיים הם מושא לבושה, ואין להם מקום במסגרת המשפחתית.
סליחה שלא הגבנו כשנתקלנו בסטטוס שעושה אאוטינג, ושהתאפקנו כשחבר פייסבוק כתב תגובה להט"בופובית 'סתם בצחוק'. ההתאפקות שלנו שידרה לכותבים את המסר שאין פסול במעשיהם והפקירה את הרשת החברתית לשפה אלימה ופוגענית.
סליחה שהחרשנו כשנבחרי ציבור הבהירו כי לתפיסתם קהילת הלהט"ב אינה שוות זכויות, ושלא חיזקנו את נבחרי הציבור שתמכו בנו. השקט בו קיבלנו את הדברים הוא זה שעודד נוספים לצאת בהצהרות דומות, והפך את ההומופוביה הציבורית לסטטוס קוו ואת האפליה ללגיטימית.
סליחה שנאלמנו דום כשהאשימו את קיום המצעד בירושלים במותה של שירה בנקי ז"ל. הדממה שלנו סייעה להסרת האחריות מהאשמים האמיתיים, וביישה את זכרה של שירה.
סליחה ששתקנו כששאלו אותנו 'למה דווקא בירושלים?' ושנשארנו בבית בזמן עצרות המחאה שהתקיימו בבירה. העצלנות שלנו פגעה בסולידריות הקהילתית וחיזקה את הקריאות לביטול מצעדי הגאווה בערים השונות.
סליחה שהפנינו כתף קרה ללהט"בים ימניים שניסו לקדם את ענייני הקהילה בדרך שהם רואים לנכון, שלא הקשבנו להומואים הדתיים, ללסביות הימניות ולטרנסג'נדרית המתנחלת. חוסר ההקשבה שלנו יצר את הרושם שהקהילה שלנו, שדורשת הכלה ללא תנאי, אינה מסוגלת להכיל את עצמה.
סליחה שהזנחנו את מצוקותיהם של הביסקסואלים, הטרנסג'נדרים, הפאנסקסואלים, הקווירים והא-מיניים, של נשאי ה-HIV ושל הלהט"בים האתיופים, הערבים והעובדים הזרים. חוסר תשומת הלב שהפגנו כלפי כל אלה גרמה להדרה הפנים קהילתית ופגעה במאמצים שלנו לדרוש יחס שווה למרות השונות שלנו.
סליחה ששכחנו שהמעשים שלנו יכולים לפגוע, אבל גם ההתעלמות. שמילים יכולות להרוג. אבל גם השתיקה.