כמו כולם, גם אני צפיתי במשדר האירוויזיון בשבת, וכמו כולם, גם אני התרגשתי כשעדן אלנה כמעט ניפצה את הואזה המושלמת שלי עם הגבוהים שלה. אבל בניגוד לכולם, אני לא שותפה לשיח הנלהב ברשתות החברתיות סביב ניקי טוטוריאל.
למי שלא מכיר, ניקי טוטוריאל (ניקי דה ג'אגר) היא מאפרת סופר מצליחה וסופר מפורסמת. כמו בכל סיפור הצלחה במדיה, מיס טוטוריאל התפתחה עם השנים והגיעה למעמד נחשב ונחשק בעולם הביוטי עם סרטונים שעושים מיליוני צפיות, מותג ביוטי משלה וסלבס שמופיעים אצלה אחד אחרי השני (כמו ליידי גאגא, למשל).
בינואר 2020 ניקי החליטה שהיא שוברת את היוטיוב עם סרטון שגרף קרוב ל-38 מיליון צפיות, בו היא יוצאת לעולם כאישה טרנסית. כמו נשים טרנסיות אחרות, גם אני התרגשתי לצפות בזה עד שנתקלתי באחת מהתגובות (שבטח נמחקה מזמן) לסרטון, שעסקה בסיבה שבגללה היא בחרה להיחשף כטרנסית דווקא עכשיו. כאדם הסקרן שאני, הפכתי את הרשת עד שהגעתי לסיפור לפיו ניקי נסחטה על ידי אנשים שאיימו לחשוף את זהותה האמיתית. כל אישה שמנסה לחיות חיים "נורמטיביים" מבלי שהזהות הטרנסית שלה תיחשף או שתהפוך לדבר היחידי שמעניין בה, מכירה את תחושת הפחד הזאת.
ניקי טוטוריאל היא בת 27 אבל היא אישה טרנסית רק שנתיים. למה שנתיים? כי זה בדיוק הזמן שבו היא באמת חיה את חייה כאישה טרנסית. ברור שהיא הבינה כבר מגיל קטן מי היא, ברור שזה היה בעל כורחה וברור שאם היא הייתה יכולה והייתה מרגישה בטוחה - היא כנראה הייתה בוחרת אחרת. כבר שמעתי את כל הטענות האלה. בשורה התחתונה, היא יצאה עם הסיפור שלה בפומבי אך ורק כי איימו עליה.
אם את אישה טרנסית, את בטח כבר מכירה את העניין הזה, בו גברים תמיד מתגאים שהם "עלו" עלינו. כל גבר עם איי קיו 3 מרגיש חובה לציין ש"הוא תמיד מזהה, יש לו עין לזה" או ש"אני מכיר מלא טרנסיות, אני כבר יודע להבדיל". כשהם אומרים את זה, הם בטוחים שהם חשפו איזשהו שקר, שהם חשפו את ה"תרמית" שלנו, וזאת בדיוק התחושה שהסיפור של ניקי מעלה אצלי.
ניקי טוטוריאל לא הייתה אישה טרנסית כשהיא התחילה את הקריירה שלה. זאת אומרת היא הייתה, אבל רק היא ידעה את זה. היא לא אמרה את זה ולא שיתפה את זה וכאן מתחיל הסכסוך הפנימי שלי. שנים היא ביססה את מעמדה ואת כוחה על ידי זה שהיא הייתה עוד אישה סיסג'נדרית (אישה שהמגדר שלה תואם את המין הביולוגי שלה) בעולם. זה כשלעצמו קשה, אבל עכשיו כשהיא נבחרת להנחות באירוויזיון, כולם מתגאים בפרוגרסיביות שלהם שבבחירה באישה טרנסית, וזה מה שהופך את הסיפור הזה למעצבן במיוחד מבחינתי.
בקהילה שלי כל קבוצות הוואטסאפ יצאו בהתרגשות לראות את הייצוג הטרנסי הזה, אבל כל מה שלי עבר בראש זה שאם לא היו סוחטים אותה, היא לא הייתה טרנסית גם עד 2050. איך הגענו למצב שבו אנחנו מפחדות להיחשף? ואם כבר נחשפנו, עכשיו ישתמשו בטרנסיות שלנו כשם תואר לכל דבר שנעשה. הנה הטרנסית הראשונה לזכות באירוויזיון, הנה הטרנסית הראשונה להנחות את האירוויזיון, הנה הטרנסית הראשונה לאמן קבוצת כדורגל וכו'.
למה, אם אנחנו מלכתחילה בוחרות לחיות את החיים שלנו בהשלמה עם הבחירה שלנו, העולם ממשיך לתת לנו תחושה שאנחנו תרמית שיעלו עליה? זה הנרטיב שניקי טוטוריאל מצדיקה. היא בחרה לחיות את חייה כאישה סיסית, להרוויח מכל ההטבות שיש בזה, לחסוך מעצמה שנים של סבל, דיכוי, דחייה חברתית וכל הנלווה לכך. ורק כשבריון ברשת עולה עליה, היא בוחרת לצאת עם הסיפור ולרגש את העולם עם האומץ שבבחירה שלה.
נשים כמו ניקי טוטוריאל, כמו גם קייטלין ג'נר, בחרו לחכות, לבסס את המעמד הכלכלי והחברתי שלהן ורק כשהן מרגישות שהסביבה מספיק נוחה להן, הן יוצאות מהארון. אחיותיי ואני משלמות מחיר כבד, לפעמים בחיים שלנו, כשיש כאלה שבוחרות להסתכל עלינו ממרום מגדל השן שלהן ולא להיכנס לזה כי עדיין לא בטוח להן. יש אין ספור סיפורים כאלה, כמו ההייטקיסט בן ה-40 שהחליט לצאת מהארון כאישה טרנסית ועכשיו היא המנכ"לית הטרנסית הראשונה בחברה. הרי אם נקודת הפתיחה שלה הייתה אישה טרנסית ולא גבר, היא לא הייתה מגיעה לעמדה הזאת מלכתחילה.
בשיח הזה סביב יציאות כאלה מהארון, ביקורת מיד נתפסת כחוסר פרגון או קנאה, וזה לא שאין בזה אמת אבל זה מורכב יותר ממה שחושבים. האם אני מקנאה? כן, אני מקנאה. מקנאה שהיא לא הייתה צריכה לעבור את העולם הזה כמו שאחיותיי ואני היינו צריכות לעבור, במלחמה על הקיום שלנו, בהישרדות יומיומית. מה הופך את ניקי טוטוריאל לחלק מהקהילה שלי? זה שהיא עברה שינוי מגדרי? כי בשבילי, להיות טרנסית זה האומץ להיות מי שאת. אם היא הייתה מנהלת את חייה כאישה טרנסית, היא לא הייתה מקבלת את כל הכוח הזה ואני מעדיפה את הדרך הקשה על פני הפריבילגיה.
שלא תבינו אותי לא נכון, זכותה לצאת מהארון שלה מתי שהיא רק רוצה. הבעיה היא שברגע שהיא שיתפה אותנו בסיפור שלה, כל דבר שהיא עשתה קיבל את שם התואר "הטרנסית הבינלאומית ש....". מה שניקי עשתה הוא לא אקט הרואי כמו שכולם חושבים. היא הצדיקה את הפחד שיש לנו מהעולם הזה, היא הצדיקה את הצורך שלנו להתחבא מאחורי ניתוחים, מאחורי בגדים ומאחורי הפחד ש"יחשפו" אותנו.