חצי שנה עברה מאז פרוץ המלחמה ונדהמ כי אירועי 7 באוקטובר מותירים מאחוריהם חוויות טרגיות לצד עדויות מצמררות רבות שאיש לא ישכח במשך שנים רבות. בתוך הכאוס, בל נשכח כי גם חברי קהילת הלהט"ב הם חלק אינטגרלי במערך המלחמה; החל מגיוסם לשירותי המילואים וכלה בהסברה כלפי העולם, שעדיין מטיל ספק באירועים המחרידים שהתרחשו.
תוך כדי המציאות המורכבת הזו, ישנים לא מעט להט"ב שעדיין חיים בארון וסובלים ממצוקות נפשיות כתוצאה מהמלחמה. כך למשל, אחד הלוחמים המשתייך לקהילה הגאה ובן זוגו נהרג בלחימה בעזה כששניהם עוד בארון, מתאר בכאב רב כי בכל פעם שיוצא להפוגה מהלחימה, הוא הולך לקבר של בן זוגו המנוח ללא ידיעתו של אף אדם בעולם. ידוע כי אובדן אדם קרוב מהווה אירוע כואב הפוצע את הנפש, בייחוד כאשר אותו אדם נותר עם האובדן לבדו, ללא שום יכולת לשתף ולקבל תמיכה מהסביבה הקרובה.
לעיתים הצלקות הנפשיות נשארות ונצרבות עמוק בנפש, עד לכדי התמודדות נפשית כאוטית שמובילה לכדי קבלת אבחנה פסיכיאטרית. "אני לא מרגישה שיש לי למי לפנות עם הסוגיות שבאמת מעסיקות אותי - שאני לסבית נפגעת תקיפה מינית עם פוסט טראומה מורכבת", מתארת רעות (שם בדוי), המתמודדת עם דיכאון, הפרעת חרדה ופוסט טראומה מורכבת.
"כשניסיתי להביא את הקושי שלי בקשר לכל המראות המזוויעים שנחשפתי אליהם ב-7 באוקטובר לא קיבלתי מענה, ויותר מזה, כשהעזתי להביא סוגיות לפסיכיאטר הוא אמר לי 'את מדמיינת, זה פסיכוסומטי' והתעלם ממני. וזה לא נכון, די עם הגזליינטינג הזה! אם הייתה מרפאה לבריאות הנפש המספקת מענה לכל הסוגיות הייתי ניגשת לשם". למרות שרעות אזרה אומץ והציפה את ההתמודדויות הנפשיות, בייחוד בימים רגישים אלו, היא לא זכתה לקבל מענה מקצועי מצד הגורם הרלוונטי.
גם יקיר (שם בדוי), גבר הומו שחי בארון ונמצא בזוגיות שאף היא בארון, תיאר בפניי איך במסגרת קבלת טיפול במערך בריאות הנפש הציבורי של משרד הבריאות הוא חווה תסכול סביב היחס הסטיגמטי מצד העובדת הסוציאלית, אשר חרגה מגבולות העמדה הטיפולית שלה ושאלה אותו שאלות מציצניות.
"הגעתי אליה במצב נפשי ממש גרוע", הוא סיפר. "שיתפתי אותה שבן הזוג שלי נמצא בעזה ולא דיברתי איתו כבר למעלה מחמישה ימים. במקום לפנות מקום למצוקה שלי או לדאגות שלי לשלומו, היא ניסתה לדלות מידע ושאלה שאלות חטטניות ופרימיטיביות בנוגע לזוגיות שלי איתו כמו 'מי הוא', על אף שהוא עמוק בארון. זה הרגיש לי חודרני מדי ועשה לי לא טוב, ולכן אמרתי לה שאני חייב ללכת. לא חזרתי אליה מאז".
אירועים כאלו ואחרים מתרחשים בתוך המערכת הציבורית של משרד הבריאות, אותה מערכת אשר אמונה על מערך בריאות הנפש, בייחוד בימים כל כך נפיצים שבהם הנפש מאיימת להתפרק. להט"ב רבים מתארים חוויה של חוסר אמון כלפי המערכת הציבורית, מה שמונע מהם לגשת לקבל טיפול ללא עלות מטעם המדינה, לו הם זכאים בתור אזרחים. חשוב להבין כי חוויות מהסוג הזה לבסוף מייצרות הימנעות, עוררות מוגברת ודריכות - חלק מהסימפטומים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ועשויים להתגבר עם הזמן ועם החוויות השליליות שנצרבות.
חוויות אלו מייצגות חוויות רבות אשר נחשפתי אליהן גם במסגרת עבודתי בקליניקה בבית הגאה בבאר שבע וגם במסגרת מחקר הדוקטורט שלי. לצערי, מטופלים רבים מגיעים עם צלקות נפשיות שהמערכת הפסיכיאטרית הציבורית מעוררת ומייצרת, מה שמוביל אותנו לעסוק בשיקום וריפוי החוויות הטראומטיות שנצרבו בנפשם במערכת הציבורית. כמטפל וחוקר בתחום הנפשי בקרב קהילת הלהט"ב, מצבים אלו עשויים להוביל לרמות גבוהות של דיכאון, חרדה והפרעות נפשיות נוספות, בייחוד בקרב הקהילה שנחשבת כקבוצת סיכון. לכן, בייחוד כעת וברוח חג החירות, על מערך בריאות הנפש בישראל לערוך חשבון נפש, להבין את חשיבותו של מענה נפשי ציבורי מקצועי, שיהיה מותאם גם ללהט"ב ולמאפיינים הייחודיים להם, זאת כדי לאפשר להם לחוות חירות נפשית אמיתית.
נתי ביטון הוא עובד סוציאלי, דוקטורנט לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בתחום הלהט"ב ובריאות הנפש, מרצה בביה"ס לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר ואוניברסיטת בן גוריון, ומטפל פרטני וקבוצתי בתחום הלהט"ב ובריאות הנפש.