הסיפור שלי מתחיל בגיל 17 וחצי ביציאה מהארון הראשונה בתור לסבית כשאמי ראתה אותי מתנשק עם מישהי בסלון ומשם חיי השתנו. לאמא שלי היה מאוד קשה לקבל את זה שאני "לסבית" כביכול, בשבילה זה היה סוף העולם והיא לא ידעה איך להכיל את זה, היא לא הצליחה להבין את זה וחקרה אותי בשאלות חטטניות בתדירות גבוהה.
עד גיל 17 ניסיתי להתנהג בהתאם לנורמות החברתיות המקובלות ולהרגיש "נורמלי" אילצתי את עצמי להתנהג ולהתלבש כבת וגם כמובן לצאת עם בנים, דבר שלא היה טבעי לי, ולכן החלטתי בגיל זה להפסיק את הכפייה העצמית שלא תאמה את הרגשות שלי והפסקתי לצאת עם בנים, התחלתי להתלבש בדרך שנוחה לי, הסתפרתי קצר והתנהגתי כמו שהרגשתי מבפנים. כל זה קרה בהדרגה והוביל לשינוי הגדול שחל בי בהמשך. כשהתגייסתי כבר הלוק שלי השתנה לחלוטין, ממש נראיתי כמו בן.
תקופת הצבא הייתה התקופה הכי משמעותית מבחינת השינוי, שירתתי בתפקיד מדריך כושר, תמיד הייתי ספורטאי, הייתי ממש מוצלח בקורס וזה היה בדיוק בשבילי. במהלך השירות עברתי תקופה קשה נפשית כי ידעתי שאני רוצה לעשות את השינוי אבל פחדתי לדבר על זה, פחדתי להתעסק בזה בכלל. זאת הרגשה כמו של תבשיל שמתבשל ומתבשל עד שיש נקודת רתיחה, המים גולשים ואז אתה כבר לא יכול יותר להחזיק את זה יותר על האש. בנקודת רתיחה הזאת, התחלתי ללכת לקבוצה של נורה גרינברג, פעילה לזכויות הטרנסג'נדרים בארץ ומומחית לזהות מגדר, הקבוצה ליוותה אותי ובעיקר נורה שהייתה מאוד משמעותית עבורי. בקבוצה כבר היו מדברים אליי בלשון זכר, ואז כשהייתי חוזר לבסיס, היו מדברים אליי בנקבה ולא הייתי מסוגל לסבול את זה, זה היה גומר אותי, לא יכולתי שיראו שיש לי חזה, הייתי מסתיר אותו. מפה לא הייתה לי נקודת חזרה, אני החלטתי שאני רוצה להיות בן.
במקביל גם בבית למשפחה היה קשה לקבל את הרצון שלי לשינוי מגדרי, למרות שזה לא היה דבר שנחת עליהם מהשמיים, אלא דבר שהיה ניתן להרגיש בו כבר מצעירותי כשנראיתי כמו בן. תקופה זאת הייתה לא פשוטה בשביל המשפחה שלי, הוריי קיבלו את השינוי קשה מאוד.
עברתי את השינוי בצבא בגיל 19 וחצי וביקשתי לעבור בסיס כדי להתחיל מחדש בתור בן. הייתי בשיזפון ועברתי לבסיס בצריפין לשירות קליל, שם פנו אליי כבן, חלק מהחיילים התבלבלו ושאלו אותי אם אני בן או בת - לא היה להם ברור כל כך. באותה תקופה עשיתי גם את הניתוח להסרת החזה בלי שאף אחד יידע פרט למפקד שלי. נמנעתי מכל מגע שהוא, ההורמונים השפיעו על החזות שלי שהפכה לגברית ובעצם איפשרה לי סופסוף ללכת איך שאני רוצה, להתנהג כמו שאני רוצה, פשוט שיחררו אותי. לא היה לי קשר עם החיילים בבסיס ואף אחד לא הכיר אותי באמת. פחדתי שיהיו לי פאדיחות, לא רציתי שיפנו אליי בתור בת והייתי נמנע מלגשת, לא רציתי להציג את עצמי בתור טרנס, הייתי בטוח שאין שום מודעות לנושא.
בשנים האחרונות חוויתי מספר מערכות יחסים, מתחילים איתי, אני מרגיש נחשק, יש לי ביטחון עצמי ואין לי בעיה להתחיל עם מי שאני רוצה בלי עכבות. מהרגע שעשיתי את השינוי, גם הביטחון המיני שלי השתנה, ישנה שלמות עצמית שאין עוררין עליה. מאוד חסר לי משהו רציני, אני מאוד אוהב זוגיות. בעתיד ארצה משפחה וילדים.
בילדותי הייתי ילדה שקטה עם מלא פנטזיות, בראש שלי ביני לבין עצמי, על הבחור שרציתי להיות, תמיד חשבתי כמה החיים שלי היו שונים אם הייתי נולד בן. הרגשתי את זה בעוצמות הכי גבוהות עם חברת הילדות שלי איתה התבגרתי, כל כך רציתי להיות בן, אלו היו תחושות בלתי נסבלות, זה שלא יהיה בינינו קשר מיני זה היה הורג אותי, כשהייתי רואה את כל הבנים בשכבה מתחילים איתה, הייתי אכול קנאה, הרגשתי סוג ב', שנדפקתי כשנולדתי בת ואין לי מה לעשות עם זה, לא באמת ידעתי שאפשר לעשות עם זה משהו. שמעתי על טרנסג'נדריות אבל זה היה נשמע לי כמו עולם כל כך רחוק ולא קשור אליי, התביישתי בזה.
ומכאן הבנתי שאני חייב לקבל את העובדה שאני לא הגבר הסטרייט הממוצע ואני חייב להתחיל בתהליך ארוך ולהפוך את הפנטזיה למציאות. אני אוהב להשוות את ההרגשה שבתהליך להרגשה שאתה עומד על צוק ודוחפים אותך ואתה לא יודע מה יהיה. מהרגע שהשינוי נכנס לחיים זה הופך להיות חלק בלתי נפרד מהזהות שלך, ובשנים הראשונות ההתעסקות בכך גדולה מאוד, ההסתגלות לתפקיד החדש אל מול הסביבה לוקחת זמן. כל תהליך המעבר קשה מאוד אבל אני הגעתי לנחלה מהבחינה המגדרית ומרגיש כאילו ניצחתי במלחמה על המגדר שלי.
היום זה שאני טרנס זה משהו שאני מתגאה בו, זה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי. אני טרנס ואני גאה בזה, חשוב לי שיידעו את זה, זה כבר לא נתפס לי כנקודת תורפה, זה אני. היום אני מוצלח בתור מי שאני.
* את הטור ערכה הילה אזולאי כחלק מפרויקט הגמר שלה "פרסונה"