"אני מצטער על המילים אבל.. יש פה איזה מיעוט קטן, איזו קבוצה קטנה שהיא אתאיסטית מוחלטת שהמטרה שלה להביא למדינה חילונית באופן מוחלט, זאת אומרת לעשות אותנו מדינה ככל העמים". 

(יגאל עמיר מסביר במילים ולחן למה רבין היה אוייב כל כך מסוכן).

את הטקסט הזה שמעתי בפעם הראשונה בבית שלום בשכונת רחביה בירושלים בשנת 1995. הימים היו ימי אבל לאומיים. זמן קצר לאחר שיצחק רבין נרצח, התכנסה שם ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) מאיר שמגר והחברים צבי זמיר ופרופ' אוריאל בן צבי. הוועדה התכנסה מדי יום ושמעה עדים רבים. ראשי השב"כ היו הנאשמים או בשפה של ועדות חקירה "מוזהרים". עו"ד דב ויסגלס ואני היינו חברי צוות ההגנה של אחד המוזהרים - ראש האגף בשב"כ שהיה אחראי לתת התראה מודיעינית לפני הרצח. 

חברי הוועדה ששמעו את העדים וחקרו אותם, סרבו להשמיע ולחקור בעצמם את יגאל עמיר. הרוצח. הם שלחו אליו את שני עוזריה שנקראו "אוספי החומרים". השניים הקליטו את החקירה שחקרו את עמיר, זמן קצר לאחר הרצח. ובאוזניהם השמיע עמיר בפעם הראשונה את המילים האלה, כשהסביר מתי בפעם הראשונה התחיל לחשוב על "להוריד אותו". תוכלו לשמוע אותו בעצמכם בהקלטה הזו שהושמעה בסרט המצוין של יואב לימור "חשיפה - רבין" ששודר אמש אחרי החדשות בקשת 12. 

כששמעתי את הטקסט הזה בפעם הראשונה רעדתי מכף רגל ועד ראש. כאילו חטפתי מכת קור בשנייה. עברה לי צמרמורת נוראית בגב. גם חברי הוועדה רעדו, שניים מהם, מעריצים וחיילים של רבין. שמגר הפצ"ר של רבין וזמיר ראש מה"ד של רבין. שניהם חברי המטה הכללי של הרמטכ"ל הנערץ מששת הימים. גם עורכי הדין ובכירי השב"כ המוזהרים ששמעו את הטקסט המזעזע הזה של עמיר בפעם הראשונה בחלל חדר הוועדה רעדו מפחד. אחד מהם, מאבטח צמוד של רבין באותו לילה נורא, מחה דמעות בלי הפסקה.

רצח רבין, הקולות שמעולם לא נשמעו (צילום: באדיבות ספורט 1)
מתוך "רצח רבין - הקולות שמעולם לא נשמעו" | צילום: באדיבות ספורט 1

לשמוע שהרוצח מסביר שהחליט "להוריד אותו" כבר לאחר הבחירות. את מנהיג המחנה של "החילונים האתאיסטים שרוצים מדינה ככל העמים". כמעט כל הנוכחים באולם הוועדה היו חילונים, אוהבי העם והארץ. פטריוטים בני פטריוטים ממבטן ולידה. שמגר, לוחם האצ"ל שכינויו במחתרת היה "רם", חילוני גאה, הזדעזע זעזוע כל כך עמוק כששמע את הטקסט המזעזע הזה בוקע ממכשיר ההקלטה בפעם הראשונה, הודיע מיד על הפסקה בדיוני הוועדה ועלה להחזיר נשימה בלשכתו המאולתרת בקומה השנייה של בית שלום. כולנו, המעשנים ואלה שלא, יצאנו להחזיר נשימה בין הארזים בחצר הבית. עצי ארזים שהביא הבעלים המנוח של הבית שלום הורביץ מהרי הלבנון בתחילת המאה שעברה.

25 שנה חלפו מאז ששמענו את אותה ההקלטה ואת אותו טקסט נורא בפעם הראשונה. ומה שזעזע אותנו אז באותו בוקר, כבר לא מזעזע פה איש.

אלופי פיקוד בצבא הפצת השנאה

ינון מגל ושמעון ריקלין, אולי הדוברים הכי רהוטים והכי פופולרים של הימין הישראלי, מדברים היום, כמעט כל היום, כמעט כל יום, במילים ובלחן שמזכיר מאוד את מה שהשמיע עמיר. לא, הם לא קוראים לרצח וברור שלא ירצחו בעצמם. אבל הדוברים הכי רהוטים של הימין, הפכו את המילים והלחן המזעזעים האלה של עמיר, שחצי עם פה הוא לא מאה אחוז "משלנו", להנדסת תודעה שמשחקת כל יום מאז, כל היום, לחצי העם בצד שלהם בראש. כן. הם לא היחידים. ברור שיש מהנדס ראשי לפקולטה לתודעה על שם נתניהו ושמו ביבי. אבל מגל וריקלין הם אלופי פיקוד של ממש בצבא הפצת השנאה הזה.

כולנו שומעים בנוסח כזה או אחר טקסטים דומים לזה של עמיר כמעט כל יום. רק אתמול, יום הזכרון לרבין, ינון מגל אמר בתוכנית הרדיו הפופולרית שלו ב-103 FM שיש כפייה חילונית ושהחילונים כבר לא יקבעו כאן כלום כי אנחנו מדינה יהודית ורק רוב יהודי קובע. והמאזינים מבינים שבלב שלו מגל לא סופר את החילונים כחלק מהרוב היהודי הזה בכלל. וערבים ישראלים? מי הם בכלל. שמעון ריקלין, האב הרוחני של מגל, מצייץ בחשבון הטוויטר הפופולרי שלו ואומר בראיונות שמי שרוצה מדינה חילונית מוביל להשמדה. בצורה כזו או אחרת זה דף המסרים היומי של משטר נתניהו. מי שלא מיישר קו עם היהודים ורק אלה שעומדים במבחן מיהו יהודי של מגל וריקלין הופכים אוטומטית לאויבי ישראל. החילונים למשל והערבים שמי סופר. 

וזה אסון יותר גדול מרצח רבין. זה אסון יותר גדול כי 25 שנה אחרי הרצח, המילים של יגאל עמיר הן רק לא מילים ולחן של הרוצח. הן הפכו להמנון המחנה. הן המילים המנורמלות שניתן להשמיען בתוכנית רדיו פופולרית כמו של מגל כאילו כלום. שניתן לצייץ אותן בחשבון טוויטר פופולרי של ריקלין כאילו שום כלום. הן עמוד הפייסבוק של נתניהו. שלא לדבר על עמוד הפייסבוק של בן הסנדוויץ' יאיר שר, הביוב בממשלת נתניהו. 25 שנה אחרי, המילים והלחן של עמיר שהפכו להשראה למילים והלחן של נתניהו, מגל, ריקלין ושות', הן מילים שהפכו כלי נשק יומיומי נגד חצי עם. שהפך במילים הנוראות האלה ללא לגיטימי. ללא פטריוטי. ללא נאמן. ללא אוהב העם והארץ. לצבא זר. זה אסון יותר גדול מרצח רבין, כי השפה של יגאל עמיר הפכה למיינסטרים. כזו שלא צריך ללחוש. כזו שמותר לצעוק. בכל מקום. בכל זירה. בכל אולפן. בכל רדיו. בכל טוויטר. ולחזור הביתה בשלום. 

ניצח את 25 שנים הראשונות שלאחר הרצח

זו שאלה טובה אם יגאל עמיר ניצח ואיך הייתה נראית ההיסטוריה אם הדלתות היו מסתובבות וכמו שנכשל בניסיונו לרצוח את רבין בצומת כפר שמריהו או יד ושם, עמיר היה נכשל גם בכיכר מלכי ישראל שלא הייתה נהפכת לכיכר רבין לעולם. זו שאלה טובה איך הייתה נראית ההיסטוריה אם רבין לא היה נרצח. אבל זו שאלה פחות חשובה, כי את העבר אי אפשר באמת להשיב לאחור. אבל את העתיד אפשר ועוד איך לקבוע. 

יגאל עמיר ניצח ב-25 שנים הראשונות שלאחר הרצח, כי השפה שלו, המילים שלו על "חצי העם השני", הפכו לז'רגון השלטון. ואת זה אפשר למחוק מהלקסיקון ומהעתיד. את השפה הזו והמילים האלה ואת השנאה הזו אפשר להוריד בניאגרה הקרובה. את העתיד הזה אפשר לכתוב היום אחרת. כדי שזה יקרה, חיילי בלפור ותומכי המשטר חייבים להעלים מהלקסיקון שלהם את המילים האלה. זו האחריות שלהם. והאחריות שלנו היא להפוך את הדיבור הזה שלהם ללא לגיטימי עד שהוא ימחק מהשפה העברית שלהם לתמיד. פיוס לאומי הוא לא צו החיים. החיים הרי מלאי ויכוח. להט. עמדות שונות על עתיד הארץ הזאת. ולא רק שזה מותר. הוויכוח הזה הוא תשוקת החיים. והוא חייב להישאר כאן במלוא עוזו. צו החיים הוא לגיטימציה לכל הישראלים כולם שווים.

מה שחייב ולהסתלק ומיד זה הדיבור של עמיר על אלה שרוצים להיות ככל העמים, החילונים האלה, האתאיסטים האלה, הדיבור הזה שהתעדכן במשך השנים לשמאלנים ששכחו מה זה להיות יהודים, בוגדים ומחרבנים בחצרות, חייזרים ומפיצי מחלות. הדיבור הזה של עמיר שהתחדש במילים נרדפות משך 25 השנים האחרונות, הדיבור הזה צריך אחרי 25 שנה להיעלם מן העולם. כדי שיהיה ברור שיגאל עמיר הצליח במזימתו "להוריד אותו", אבל נכשל במשימתו להעלים אותנו. את חצי העם שחושב כאן אחרת. הדיבור הזה צריך להיהפך לעבר כואב, כדי שיהיה פה עתיד של חיים משותפים בחתיכה אחת. כדי שאנחנו ננצח ונשאר ביחד. למרות הכל.

כל עוד נתניהו, מגל וריקלין ושאר חיילי המשטר ימשיכו להדהד את דבריו של יגאל עמיר, חיוכו של עמיר לא ימחק לעולם.