אומרים שאנחנו מדינה שיסודותיה הן שכול, שהצבא מעצב לנו את הנוער. זה כנראה נכון וזה נראה לבטח לא אידיאלי. אבל זה מה שיש לנו, אז אולי במקום לצאת נגד ולנסות למרוד, עדיף לחבק ולהשתדל, במידת הניתן, להפיק את המירב.כי אם לא זה, ניוותר ללא כלום.
לא ברור לי כיצד הייתי מרגישה כלפי אותם ימים, אם הם לא היו מושרשים במשפחה שלי כל-כך חזק. יותר מזה, אני מפחדת לחשוב שאולי אם כך היה, הייתי מעיזה ומתייחסת אליהם כבימים רגילים. כאתמול וכמחר. לכן, יש בי מעט מן הגאווה על כך שימים אלו רלוונטים לסיפורים המשפחתיים שלי. כי אם לא כך היה – אולי הייתי מרגישה פחות קשורה להיסטוריה. כי "קשור" זה בעיניי "שייך" ואם אני לא שייכת, אז מה אני כן?
בתוך אלפי קברים, אלפי אנשים. ולכל אחד, עשרות מבקרים, עשרות מבכים. ולכל אחד, עשרות סיפורים אישיים. מגיל צעיר, אבא שלי נהג לספר לי, לפעמים בסלון, לפעמים מעל חלקת אדמה, על החברים שלו מהצבא, אלו שילבשו ירוק לעד, אלו שלא הספיקו לראות את אבא שלי מזדקן כל-כך יפה.
מסורת זיכרון של יותר מ-40 שנה
מגיל צעיר, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אבי, שתי אחיותיי הגדולות ואנוכי פוקדים בשעת בוקר מוקדמת את הר הזיכרון. דורשים בשלומן של שלוש מצבות. שלושה חברים.
בכניסה, מקבל את פנינו ראשון פיליפ ארנצווייג, בן 20. שנה וקצת לפני הפיצוץ של הטנק, הוא עוד הספיק לעלות ארצה עם משפחתו מרוסיה, ציוני אמיתי. עוד דבר שהוא הספיק, היה לשרת את המדינה החדשה, אבל רק למשך שמונה חודשים. כי אז, לגורל הספיק.
צדי הדרך אל שני החברים הנוספים מעוטרים פרחי אמנון ותמר סגלגלים. אנחנו עולים מספר מדרגות ופוגשים את השניים. כמו אז באוהל, גם עכשיו, שוכבים זה לצד זה. משה גנדהופר חגג את גיל 24 כאשר זוג הוריו, ניצולי השואה, נאלצו להיפרד מבנם היחיד במלחמת יום כיפור. באותה מלחמה ובאותו היום, נהרג גם נסים לופס, בן 25 היה.
אנחנו מתגעגעות אליהם יחד עם אבא שלנו, כי האהבה הכנה שלו אליהם מצליחה לגשר על כך שאנו, הבנות, לא באמת מכירות את מי שנמצא מתחתינו. שלושתנו עדיין מנסות להבין איך אנחנו מרגישות כלפי אותו יום בודד, יחיד ומיוחד שגורם לאבא שלנו לבכות. ככה זה אצלו, כל שנה, פעם אחת בשנה, כבר יותר מארבעים שנה.
וזה מה שעוזר לי לזכור ולא לשכוח. כי אני דור שלישי של - . ואני דור שני ל - . על-כן, מחובתי, להיות דור ראשון של - זיכרון.