בסופו של דבר, מה שהיה ונותר העניין המדהים והשערורייתי ביותר בפרשת בני ציפר הוא ההתנהלות של עיתון "הארץ". במשך שנים העניק העיתון לג'וקר מפלצתי (לפי הגדרתו שלו) במה וחסות להפיץ זיהום רוחני ומוסרי: להכחיש את שואת הארמנים, להצדיק פדופיליה, לתמוך בעברייני מין, לספק תחמושת לאנסים, להשתלח בקורבנות, לבוז לאבלם של הערבים, להחניף לשררה, ועוד ועוד - להאדיר את הרע ולהלעיג על הטוב. בני ציפר מתנצל על הטור האחרון, כאילו לא האכיל אותנו פיגולים כאלה מדי שבוע בשבוע, במשך שנים. ושוב נשאלת השאלה: איך נתתם גיבוי מתמשך להשתוללות הזאת? האם הטראפיק הפך ב"הארץ" לערך עליון שמוחק כל ערך אחר? איך האדם הזה, שאמר השבוע ברדיו שאין לו דעות, ושתפקיד העיתונות הוא להרגיז ולשעשע, קיבל מ"הארץ" את הפריבילגיה ואת הכובע המכובד של עורך מוסף "תרבות וספרות" - תפקיד שהוא ממלא באופן כוחני ומיזוגני ותוך ניהול חשבונאות אישית – במשך 28(!) שנה?
ההתנצלות של ציפר היום מעמידה באור נלעג וחמור במיוחד את כתב ההגנה הפסאודו-ליברלי שמיהר לספק לו עורך העיתון אלוף בן, כאילו הטור האחרון אינו אלא "מראה שהוא מציב בפני החברה". איפה ההתנצלות והסקת המסקנות של "הארץ"?
הרי אילו כתב ציפר שמותר לאמנים גברים להתעלל בקשישים, להכות ילדים, לפגוע בחתולים, או אפילו להתנכל לפלסטינים – טורים כאלה, מן הסתם, לא היו רואים את אור העולם. אבל כשמדובר בפגיעה בנשים, כפי שכתבה השבוע קרן גרינבלט, זה עובר מתחת לרדאר של "הארץ". אין לעורכי העיתון, וספציפית לאלוף בן – שהצהיר כי קרא ואישר את הרשימה – שום בעיה לפרסם מה שציפר עצמו, בכובעו החדש, הגדיר היום כהצדקת פשע; אם הפשע הוא נגד נשים, עורכי "הארץ" לא סבורים שיש בכך בעיה. לא רק שהם שׂשׂים לפרסם, אלא כשמתעוררת מחאה הם עוד מגדילים לעשות ומגוננים על הדברים באטימות, בציניות ובזחיחות. כך כתב השבוע אלוף בן לקוראת שמחתה על פרסום הטור: "אבל בואי נתבונן במראה ונשאל את עצמנו, האם המסר שלו כל כך שערורייתי?". לדברי בן, ציפר בסך הכל "שם את הדברים על השולחן ועורר דיון".
בן הוכיח כאן שוב שלפעמים ההתנצלות – במקרה הזה ממש לא התנצלות כי אם הגנה נמרצת – גרועה מן הפשע. ה'הסבר' שלו, שכל-כולו לעג לאינטליגנציה של הקוראים, מטשטש במכוון בין סקירה של תופעה פסולה לבין תמיכה בה וגלוריפיקציה שלה (במכוון – משום שאני רוצה להאמין שאלוף בן עצמו עדיין מבחין בין שני הדברים, והוא רק מקווה שאנחנו לא). אני לא רוצה לחשוב מה עבר השבוע על קורבנות ניצול מיני – על ידי אמנים ועל ידי אנשים שאינם אמנים – למקרא הטור של ציפר וההגנה הנחרצת שהזדרז לספק לו עורך "הארץ".
השטן במטולה
ולבסוף, כמובן, עומדת בעינה השאלה איך העניקה הנהלת בית הקונפדרציה בירושלים לאותו "שטן משעשע", כדבריו, את האחריות התרבותית האדירה של ניהול פסטיבל השירה במטולה. מזמן ברור, והשבוע בני ציפר הוכיח באותות ובמופתים, שאינו ראוי לנהל דבר, בוודאי ובוודאי שלא את פסטיבל השירה הציבורי היחיד בארץ. כך, בין השאר, כתבנו בגילוי הדעת שעליו חתמו השבוע 110 משוררות ומשוררים:
"המסר הזה, הקושר בין יצירה ובין ההיתר להסב סבל, מדהים באלימותו, והוא חמור במיוחד ממקלדתו של אדם בעל כוח והשפעה בשדה הספרות והתרבות. המחשבה שאדם זה הקורא להתרת ניצול מיני של נערות ונשים, שלא לומר מתן לגיטימציה לאונס, בשם האמנות או בשם כל סיבה אחרת, הוא מנהל פסטיבל השירה במטולה, מעוררת צמרמורת. פסטיבל שירה נועד לחגוג את חירות הרוח האנושית – לא החירות לאלימות, להתאכזרות ולניצול. העמדות שמבטא בני ציפר מבזות את הרוח האנושית".
החתומים על גילוי הדעת, ועוד רבים אחרים, מקווים היום שהנהלת הפסטיבל תתעשת ותחזור בה מן הבדיחה האומללה של המינוי הזה, שהיה פסול ובלתי ראוי מלכתחילה, ותמנה מנהל/ת ראוי/ה - מינוי שלא יכתים את הפסטיבל ואת השירה.