כך נשמע העימות בין המרצה לסטודנט (צילום: אוניברסיטת בר אילן)
שערורייה בהרצאה. אוניברסיטת בר אילן | צילום: אוניברסיטת בר אילן
בשעות האחרונות צף בפייסבוק פוסט מעניין: סטודנט בבר-אילן פונה אל עמוד הפייסבוק של האוניברסיטה ושואל כיצד ייתכן שמרצה הרחיק סטודנט שסירב לחבוש כיפה בשיעור. התשובה התומכת של מפעילי העמוד לא איחרה להגיע: "על פי תקנון האוניברסיטה חלה חובת כיסוי ראש בשעורי יסוד. לא כל המרצים מקפידים על כך, אבל מי שעושה זאת פועל ללא דופי. סעיף זה מופיע בטופס הצהרת הסטודנט שעליו חותם כל מי שנרשם לאוניברסיטה".

התגובות של המגיבים בפוסט היו מעורבות, החל מאלה שהתקוממו על העירוב ה"לא-בריא" של דת עם אקדמיה במוסד הזוכה למימון ממשלתי, דרך אלה שטענו שאלה הם חוקי האוניברסיטה, המוכרת כמוסד אקדמי דתי – וכל סטודנט שבוחר ללמוד דווקא שם יודע זאת, וכלה בסטודנטים חילוניים באונ' בר-אילן שטענו שמעולם לא נתקלו בדרישה כזו, ולו היו נתקלים בה – היו מתקוממים נוכח הכפייה הדתית.

אוניברסיטת בר-אילן היא אכן מוסד אקדמי בעל צביון דתי ונכון, כל סטודנט שבוחר להירשם אליה מודע לכך. אבל אני מוכרחה לציין שהתקנון – המחייב כיסוי ראש בשעורי יסוד, כאמור – הוא לא פחות ממקומם. הכפייה הדתית הזו היא בדיוק מסוג הדברים שמרחיקים סטודנטים חילוניים מעיסוק אינטלקטואלי בטקסטים המכוננים של היהדות.

אין תמונה
הכתובת על הקיר. מתוך עמוד הפייסבוק של בר אילן
הבעיה הזו, בעיני, היא לא פחות מקריטית: לפני שלוש שנים לקחתי החלטה שנראתה קצת מוזרה לחלק ממכריי - החלטתי ללכת ללמוד חקר קבלה ומקרא באוניברסיטת תל אביב. אל מסדרונות בניין מדעי היהדות באוניברסיטה הגעתי כשלא ידעתי מה ההבדל בין משנה וגמרא, קבלה הייתה עבורי "הדבר הניו אייג'י הזה שמדונה מתעסקת בו" ורש"י? הוא היה שם של רחוב. אל תטעו: מצבי לא היה שונה בהרבה מזה של חבריי החילוניים האחרים. מי שגדל בסביבה חילונית ולא זכה ללמוד שעורי תושב"ע, לא סביר שידע הרבה על תולדות עמו, מעבר למה שמספרים לו בשעורי מקרא.

לא יהודים סוג ב'

אני לא אשכח את הפעם הראשונה שבה פתחתי דף גמרא באוניברסיטה. פשוט לא יכולתי להאמין שלא נחשפתי לכל זה עוד קודם. בליל מוזר של עברית וארמית, הפניות, פרשנויות וסוגי דפוס (כתב רש"י, מי בכלל ידע שקיים כזה דבר?!) והקסם המדהים שנוצר כשבהדרכת המרצה המשפטים מסתדרים בהגיון ופתאום נובטת מתוכם הפרשנות - מגוונת, מעניינת ומרתקת, ובמקרים רבים שונה כל-כך ממה שאנחנו החילונים התרגלנו לחשוב על הדת, מייסדיה, מכתיביה וגבולותיה.

בתור צעירה חילונית, אני מכירה מקרוב את הרתיעה וחוסר העניין בטקסטים הללו. אלה נוצרים (בדרך כלל) כתגובה להתנהגות החשוכה של גורמים וזרמים קיצוניים – בעיקר בקרב המגזר החרדי. "למה שארצה ללמוד על הדת שלי, אם כל מה שיוצא ממנה זה הדרת נשים, השחתת עתיקות והתנהגות שמתאימה למשמרות הצניעות של הטאליבן?", שואלים את עצמם צעירים חילוניים רבים שניזונים בעיקר מהתקשורת, ולא מבינים שהכדור הזה נמצא גם בידיים שלנו. ככל שנילחם בחושך עם אור שנובע מתוך ההכרה במורשת עמנו, כך ייצבע עתידנו הלאומי בצבעים הליברליים-נאורים שהיינו רוצים לראות.

בתקופה שלנו, בה ניטש מאבק כבד על דמותה של המדינה, עלינו לחזק את הקשר שלנו אל שרשרת הדורות שקדמו לנו, ללמוד את מה שלא לימדו אותנו בבתי הספר ולזכור שידע הוא כלי נשק. עלינו – החילונים - להתעקש על זכותנו השווה על היהדות ועל הפרשנות שלנו לחכמת ישראל, כי קל מדי להשתכנע שאלה שייכות רק להגמוניה הדתית במדינת ישראל.

בגלל כל אלה אני רוצה לחזק את ידיו של הסטודנט שהורחק מהשיעור משום שסירב לחבוש כיפה ולבקש ממנו: אנא, אל תוותר על זכותך ללמוד יהדות ולעסוק בה ככל יהודי אחר. רק ברגע שאנחנו, החילונים, נבין שאנחנו לא יהודים סוג ב', נוכל לחולל שינוי תפישתי מהותי.

נכון, הפערים גדולים. קיצוניות דתית תמיד היתה ותמיד תהיה ולא נוכל למגר אותה לחלוטין. אבל המלחמה על היהדות – היא גם, אפילו בעיקר, שלנו ולכן, עלינו מוטלת האחריות לקחת את המכחול, ללמוד את הטקסטים, לא לפחד מהם, לשאוב מהם את החכמה העצומה שמסתתרת בין הדפים ולצבוע את העתיד בכל צבעי הקשת – וכן, גם אלה שלא מתנים לימודי יהדות בחבישת כיפה או לבוש צנוע.