לאורך כמעט שנות דור היינו עדים לשינויים תכופים במבנה, בכללים ובתקנות של בחינות הבגרות. משיטה מסורתית של כללי בחינות שאינם משתנים, נוקשים ואינם מתחשבים בדבר, לעבר שיטות מתקדמות יותר של גמישות מנהלתית ושינויים מקצועיים בבחינות עצמן, בהיצע שלהן, במנהלות הקשורות להן וכדומה.
מי זוכר, לדוגמה, שעד לפני כ-10 שנים, נבחן שלא שילם בזמן עבור הזמנת בחינות הבגרות לא יכול היה להיבחן. דבר שבעולם הדיגיטלי השתנה לחלוטין (וטוב שכך) והיום ניתן להיבחן גם אם נרשמים ימים ספורים לפני מבחן הבגרות. זוהי דוגמא אחת מיני רבות.
מצד אחד כל שינוי שנעשה לאורך 25 השנים האחרונות נראה היה שעשייתו נבעה מתמהיל סיבות שכללו רצון להקל, התמודדות עם בעיות שצצו, הכרה בבעייתיות שקיימת ובעיקר בשל הצורך להשתנות בעולם של שינויים תכופים בנגישות המידע, בקיומה של שקיפות יתרה ושינויים רבים בחברה ובתרבות.
מצד שני היו רבים שטענו שחינוך וההשכלה אינם יכולים לגור בכפיפה אחת עם שינויים תכופים ותכיפות שינויים מזיקה מעצם תכיפותה. חינוך והשכלה רוכשים בעזרת אנשים וצריך זמן רב לניסוי וטעייה.
דעתי העקרונית היא ששני הצדדים צודקים. מצד אחד, הרי העולם משתנה ללא הרף. כלכלית, תרבותית, חברתית, טכנולוגית וכו'. מאידך, עדיין ידוע שללא תקופת זמן מספקת – אין הטמעה ובוודאי שלא הטמעה חינוכית והשכלתית. אמיתה מיותרת להוכחה הינה שאין תחליף לזמן בכל הקשור לחינוך (והשכלה?).
לגבי הפרסום בדבר הכוונה לפרסם את מיקוד הבחינה כבר בתחילת שנת לימודים, אני מבקש לתת לזה זווית ראייה שונה ואוהדת.
ייתכן שיש כאן תפיסה מסויימת וניסיון להפריד בין השכלה לבין חינוך. ייתכן שאם לוקחים את הקצה של תהליך החינוך, היכן שתוצאותיו הכוללות צריכות לבוא לידי ביטוי ב"מספרים", ומנסים להגמיש אותו למען אלו שמסיבות כאלו ואחרות אינם נמצאים במעגל הראשון של המצליחים – יש בזה דבר ראוי. אין מדובר באלו שלא הייתה להם כל הפרעה בתהליך החינוכי והוא התנהל 16-18 שנים כראוי, אלא באלו שמטעמים שוליים מצאו עצמם במעגל השני של היכולת להצליח (בעיקר אלו שבשנה/שנתיים שלפני תחילת הבחינות חוו "הפרעה" בתהליך- ולא חסרות הפרעות כאלו- אבל יסודותיהם איתנים).
פרסום המיקוד בתחילת שנה יאפשר לאחרונים התאוששות נכונה וחזרה "למסלול". הפרדה בין תהליך החינוך (שנעשה בעיקר עד הבחינות) לבין התוצאה ההשכלתית שלו (בחינות הבגרות) ראויה ולו מהסיבה המרכזית שלא רק תהליך החינוך משפיע על תוצאות בחינות הבגרות (תלמיד שחווה תהליך גירושין במשפחה במהלך כיתות ט' ו-י' – ייתכן ולא יצליח בבחינת הבגרות בשל קושי שאינו תלוי בתהליך החינוך – פרסום מיקוד בתחילת שנה יעזור לו להביע את יכולותיו האמיתיות). זו סיבה עקרונית שמשלבת בין תהליך החינוך והתוצאות ההשכלתיות שלו.
יש סיבות נוספות :
1) ממשלות יכולות להתחלף וצריך לפעול מהר ולתקן ליקויים. פשוט אין ברירה.
2) ממילא גם התלמידים וגם המורים ממתינים "למיקוד" כדי לחזור על עיקרי החומר. יש כאן הכרה במציאות ולא ההיצמדות לעקרונות.
3) בחינות הבגרות נעשות בסוף תהליך הלימודי. - אם נעשו שגיאות עבר או לא נעשו, אין לזה חשיבות. כלל האצבע מראה שמי שיודע ללמוד – יצליח בכול מקרה, וההיפך. התהליך החינוכי כבר עבר.
4) אנושית. בשונה מכמעט כול מדינה אחרת – בסיום בחינות הבגרות התלמידים ממשיכים לשירות הצבאי (נראה שרוב המתגייסים הם בכל מקרה מקרב אלו שעושים בחינות בגרות). למה להקשות ?. אם פרסום המיקוד בתחילת השנה יצרף למעגל עושי הבחינות גם את התלמידים "מהשורה השנייה" של בעלי היכולות ויעניק להם זמן התכוננת שיפצה על שנה או שנתיים שבשל קשיים זמניים לא יכלו להתרכז, ובכך יצליחו יותר, וילכו לשירות הצבאי מרוצים יותר, זו הצלחה לא מבוטלת והם יהיו אזרחים מועילים ותורמים.
5) ממילא האוניברסיטאות משכללות (בלשון המעטה) את תנאי הקבלה בהתאם לכל שינוי כזה ויוצרות במקביל אליו רף נוסף (גבוה יותר ומעמיק יותר) של קבלה.
6) המכללות (הפרטיות או הציבוריות – מה שנקרא ה"מעגל האקדמי השני" –) רק יקבלו סטודנטים טובים יותר כי המעגל השני של משיגי תעודת הבגרות יהיו טובים יותר.
ויש עוד לא מעט סיבות.
זווית ראייה ביקורתית - חיובית (שבענו כבר מזוויות שליליות) לכוונה לפרסם את "מיקוד הבחינות" כבר בתחילת שנת הלימודים, יכולה להיות, שיש כאן ניסיון להפריד בין תהליך חינוכי, שאורך זמן ולא צריך להיות תלוי בתוצאה כלשהיא, לבין התוצאה ההשכלתית של תהליך החינוך.
יכול מאוד להיות שעל ידי פרסום "מיקוד הבחינה" כבר בתחילת שנה, יוכלו העוסקים במעשה החינוכי להתפנות ולהתמקד בעשייה החשובה מכול והיא ההתמקדות בעשייה ובתהליך החינוכיים הסיזיפיים והארוכים, שאם יוקדשו להם מספיק – ייתכן ובעתיד לא יצטרכו כלל את מיקוד הבחינה!!
לסיכום: השינוי המוצע איננו "כביר" ונראה שיש כוונות נכונות, מקצועיות ותבונת "שטח" מאחוריו. כדאי שלא נשפוט שינויים רק לפי "תסריטי אימה". כדאי לנסות ולראות את ההיגיון והמעש החינוכי וההשכלתי שמאחורי הדברים. ממילא, לפי הפרסומים, מדובר בשנת ניסיון.
רק לזכור, לדעתי, ששינויים רבים ותכופים (גם אם יתבררו בעתיד כנכונים) אינם בריאים בכול הקשור בנושאי חינוך (וגם בהשכלה), עצם התכיפות יכולה להיות בעוכרי השינוי. רוב השינויים בחינוך צריכים להיות איטיים ולאורך זמן. טעויות חינוכיות עולות (מאוד) ביוקר (ואין הכוונה ליוקר כספי).
ההפרדה בין חינוך לבין השכלה היא נכונה ואם הצעד נעשה בכיוון ההשכלה, יש למצות אותו ולקוות שיועיל.
משה מוידובניק הוא איש חינוך ותיק ומנהל בית ספר "חרשן" לבגרויות ופסיכומטרי