לילי ואלה (צילום: תומר ושחר צלמים)
נו, בהריון הקודם לא נראיתי יותר טוב, אבל תראו מה יצא. לילי ואלה | צילום: תומר ושחר צלמים
מכירות את ההריוניות האלה שגם בחודש תשיעי נראות מאחור חטובות ומוצקות, ורק בטנן הגדולה מלפנים מסגירה את היותן בהריון? ובכן אני ההיפך הגמור; אם תביטו בי מאחור, תבחינו היטב שמדובר בבחורה הרה בתחילת חודש שישי, ומקדימה? שם אני נראית כאילו אני אחרי מנה מוגזמת של לאפה.

אני, כך מסתבר, חווה הריון עכוז. בפעם האחרונה שבדקתי אמנם לא מדובר בתופעה רפואית שזכתה להכרה, אך מבט זריז על גופי מוכיח זאת היטב: ההריון שלי הוא, ובכן, מהתחת.

"רואים שהשמנת, לא רואים שאת בהריון"

 שלא תטעו לרגע, לא מדובר בהריון כמו זה של רותם סלע או של יעל גולדמן. אצלן קשה בכלל להבחין שהן בהריון גם בחודשים מתקדמים, גם מקדימה וגם מאחור. הו לא. זה כלל לא המצב. אני, ברוך השם, תופחת היטב. רק במקומות הלא נכונים. למעשה עד כה עליתי 8 קילו. 5 באחוריים. 2 בחזה. ואולי קילו אחד לרפואה באיזור הבטן. תודה באמת.

"תגידי, מה נסגר?", שואלת אותי השכנה בחודש שלישי שמציגה בטן מפוארת ופוטוגונית וגדולה משלי.
"וואי, ראיתי הרבה הריוניות, אבל דבר כזה בחיים לא", אומרת לי מכרה אחרת ולא פסחה על המבט המזועזע משהו. הייתה גם אחת שאמרה בחינניות: "תראי, רואים שהשמנת קצת. אבל ממש לא רואים שאת בהריון". כיף.

אז מה עושים עם זה? ובכן, כלום. מבנה גוף, אומרים לי. גנטיקה, מסבירים לי. אם בפעם הראשונה עם אלה, כל הבטן המדומה הזה גרמה לי לתהות שמא משהו לא בסדר, הפעם אני מקבלת את כל הטיעונים האלה ומבינה שזה מה יש. הייתי ללא ספק שמחה לבטן הריונית יפה שכל איש זר ירצה ללטף, אבל גם הייתי רוצה לשלש את המשכורת שלי ולדלג על פקקי הבוקר. אז אני רוצה.

 "אם לך יש הריון עכוז, אז לי יש הריון ציצים", אומרת לי נורית במסדרון. אצלה הישבן קטן, הבטן נאה אך הדדיים הם אלה שסופגים את כל הסיפור.

 ומה אלבש? מגיעה לעבודה בפיג'מות

 ויש גם את קללת הארון: מה לעזאזל לובשים כשהתחת שלך גדל, הבטן שלך קטנה, והציצים שלך מדגדגים את הסנטר?

אז ככה: בשליש הראשון הסתובבתי עם פיג'מה. ממש ככה. מכנסי חיתול מפוארים מטריקו, ומכנסי בד בגזרה ישרה והו כה מכוערת. זה השאיר אותי עם 2 זוגות מכנסיים אותם ניסיתי להסוות בעזרת אקססוריז. הבעיה היא שאין לי אקססוריז.
אז ניסיתי לכבוש את כולם באישיות המתפרצת שלי.
הכל רק כדי להסתיר את העובדה שלבשתי לעבודה את מה שאני בדרך כלל ישנה איתו. הבשורה הטובה היא שהבחילות גרמו לי להרגיש כמו פח אשפה, כך שהכל הסתדר בהרמוניה מפוארת: גם הרגשתי חרא, גם נראיתי ככה.

הריון עכוז (צילום: תומר ושחר צלמים)
תודו שכשאני רחוקה ומטושטשת, אני פוטוגנית לאללה. לילי רחוקה ומטושטשת | צילום: תומר ושחר צלמים

 בתחילת השליש השני, עם קץ תחושות הבטן הנוראיות, החלטתי שהגיע הקץ למראה ההומלסית האומללה. אומרים שהריון הוא תקופה נפלאה, זוהרת וקורנת. כך שהמעט שאני יכולה לעשות הוא להתאים את עצמי ללוק. כך יצאתי למסע קניות עם מטרה ברורה שלא לחזור עם מכנסי פיג'מה.

מהר מאוד הבנתי שבחנויות הרגילות, לא סופרים אותי – לא המוכרות הפקאצות, לא הגזרות המשונות ובטח שלא המידות הזעירות.
בחנויות ההריונית, הבנתי שאני אולי במצוקת מידות, אבל עדיין לא מוכנה להיראות כמו דודה חסרת טעם.
היה זה מסע עיקש וכואב, אבל בסופו מצאתי 3 זוגות מכנסיים במחלקת ההריון של רשת בגדים צעירה ומגניבה. אלה התיישבו על גופי כמו כפפה. פשוטו כמשמעו. נדבקו לכל מקום, אבל איכשהו נראו טוב. אפילו על האחוריים הענקיים.

אז עכשיו יש לי 2 מכנסי חיתול ו-3 זוגות מכנסיים, בהם אני נראית אפילו קצת סבבה. והבטן? גדלה בעצלתיים. אני תוהה האם מנת הפלאפל שמונחת כאן מולי כעת תעזור לי לרפד אותה, אבל מבינה שאילו הייתי במקומה – הייתי בוחרת להתמקד במקום המרופד והנעים שכבר ממוקם אי שם מאחור. אין לי ספק שזה מה שהיא תעשה.

אבל תכלס, אתם יודעים מה אומרים? העיקר שהקטנצ'יק יהיה בריא. לא ככה?

לטור הקודם של לילי: למה לעזאזל עשיתי מי שפיר?