אשמה אמהית זה משהו שנולד איתך בשנייה שנולד התינוק. כנראה שאין אם בעולם שתצליח להימנע מלהרגיש אשמה על משהו. ללורה טרנר, אמא בריטית המתייסרת בתחושות קשות, האשמה הזאת הפכה למשהו מעט קיצוני ואולי אפילו מסוכן. הכל התחיל כשטרנר ההריונית, 33, נאלצה ללדת פג בשבוע 28. היא סבלה מסוג של רעלת הריון (סינדרום המכונה HELLP) שהתפתחה בפתאומיות – מצב שהוא בהחלט מסכן חיים ומסוכן מאוד לכבד, והפתרון היחיד הוא ללדת את התינוק. בעוד שהחיים שלה התהפכו לחלוטין בתוך כמה שעות, לטרנר לא הייתה שום ברירה אלא ללדת את התינוק שלה בניתוח קיסרי, הרבה שבועות לפני הזמן.
לטרנר היה הריון רגיל, והכל היה בסדר עד שבוע 26, אז החלה לחוש כאב בצלעות. היא חשבה שזה משהו שקשור לסחיבת ההריון, בדיעבד היה מדובר בסימפטום. בשבוע 28 הייתה לה פגישה שגרתית אצל האחות, והבדיקות הראו שיש לה חלבון בשתן ולחץ דם גבוה מהרגיל. היא נשלחה לבית החולים בדרבי ושם לחץ הדם המשיך לעלות. היא הגיעה לבית החולים בבוקר, ואחרי הצהריים כבר הודיעו לה שלמחרת בבוקר היא תלד. "הלב שלי עצר, הייתה לי התקפת פניקה. לא יכולתי לנשום", היא מספרת. "הרגשתי שאני יכולה לאבד אותו, פשוט ביקשתי מכולם שיצילו אותו. ההסבר היה שהשילייה עושה את כל הבעיות, ושממש חייבים ליילד אותו בדחיפות". כשהתינוק שלה ג'ק, היום בן כמעט שנתיים, נולד, הוא הועבר מיד ליחידת טיפול נמרץ פגים, וטרנר נותרה בצער וסבל עמוקים אחרי שהאשמה אכלה אותה. התחושה העיקרית הייתה שזאת אשמת הגוף שלה שג'ק נאבק ככה.
במשך תקופה ארוכה היא נלחמה ברגשות של שנאה עזה כלפי הגוף שלה, שפיתח מצב שלמעשה היה יכול להרוג אותה ואת התינוק. "ביליתי את השנה וחצי האחרונה מנסה להגיע לשלווה ולהבנה שהעובדה שהגוף שלי נכשל, וזאת הסיבה שהבן שלי כל כך סבל ושאני לא יכולתי לשמור עליו", אמרה טרנר לדיילי מירור. "לקח לי הרבה זמן להשלים עם העובדה שמה שקרה הוא מקרי ביותר, ואני לא עשיתי שום דבר כדי לגרום לזה. אבל זה היה עבורי דבר מאוד קשה לעשות. עובדה שלקח לי שנה וחצי כדי להצליח לעבד את זה ולשחרר. המחשבות שהיו לי כל הזמן הן שבגלל הגוף שלי, התינוק שלי נמצא באינקובטור כל כך הרבה זמן, וזקוק לעזרה בשביל לנשום".
ג'ק נותר בפגייה 3 חודשים. טרנר מספרת שהיא מעולם לא הרגישה בודדה יותר. "הייתי מתעוררת באמצע הלילה להאכיל את התינוק שלי, אבל התינוק שלי לא היה שם, זאת הייתה משאבת חלב", היא מספרת. כשהזוג טרנר הביא את ג'ק הביתה בסופו של דבר, לורה חשה חרדה עצומה. היא הפכה אובססיבית, בדקה את מד החמצן של ג'ק כל כמה דקות, וחשה לחץ עצום שהיא יכולה לעשות טעות ולגרום לו לעוד סבל. היא הייתה עוברת איתו בדלת וחרדה שתיפול.
התחושות הקשות שהרגישה כלפי עצמה עברו לאחר שג'ק נותק מהסיוע הנשימתי והצליח לנשום בעצמו. ורק כשהוא היה בן שנה, היא החליטה שמספיק. "בניתי את הביטחון שלי לאט, הגוף שלי הוכיח לי שהוא מסוגל להיות בריא. אני מתחילה להרגיש בסדר, אני מתאמנת כדי לחזק את הגוף שלי. מצאתי שריצה מאוד עוזרת לי לא לשנוא את הגוף שלי", חולקת טרנר בבלוג המספר את הסיפור שלה. "זה קשה להתגבר על האכזבה, על זה שהתינוק שלי נאבק על חייו בגללי. אבל אני משתדלת, לאט לאט. ואני רק מקווה שאני אצליח לסלוח לגוף שלי".
מקור