לפנות מדיח, לקפל כביסה, לשטוף את הבית ולעשות כושר. ארבעה דברים שנואים עליי בחיים. בערך בסדר הזה. תלוי ביום. הבאסה? את כולם אני נאלצת לעשות. יש כאלה שעל בסיסי יומיומי, יש כאלה על בסיס שבועי ושטיפת בית – רק שהילדים נעשו ממש חולים מקרדית האבק והמנקה כבר חצי שנה ברילוקיישן (באשמתי) ומסננת שיחות ותחנונים.
לכל המטלות הארורות האלה, מכנה משותף אחד: תחושת הקתרזיס של אחרי. כי אין על בית נקי, מדיח ריק, סל כביסה פנוי וגוף מיוזע של אחרי מאמץ. אבל אלוהים כמה שאני סובלת מכל התהליך הזה. מדהים איך יש אנשים שניגשים לזה בכיף ובהנאה, במחול וברננה. לעולם לא אבין אותם.
אבל יש דבר אחד שאני שונאת עוד יותר מכל אלה: לפעול לפי תפריט תזונה. ואכן, לזכותי ייאמר שהצלחתי לאחוז באג'נדה העיקשת הזאת 38 שנים. המצחיק הוא שאני חיה עם אמא שהחליפה דיאטות כל חודש מאז שאני זוכרת את עצמי, חברות שעושות את זה על בסיס קבוע, ואני? בעיקר מנסה להיות מאוזנת במהלך החיים, אבל רק אל תתחילו לספור לי שקדים.
אלא שאז הכירו לי את האינסטגרם של שר פיטנס. מצאתי שם ערימות של נשים, רובן אחרי לידה (היי, גם 8 שנים אחרי תופס, כן?). רק כעבור שבוע יצאתי ממנו. מדובר בתצוגות מפוארות של נשים ממוצעות וחביבות עם בטן רופסת קלה, ירכיים סבירות בתמונה של ה"לפני" שהופכות לפאם פטאל בתמונה של ה"אחרי". לפתע הן נעטפות בשרירי בטן של מדריכות כושר, רגליים של דוגמניות וישבן שמדגדג להן את העורף. ותשמעו, כמעט שטפתי את הבית מההלם.
"שר פיטנס" היא למעשה האימפריה של שר סנדה, בחורה בת 29 שלא מזמן הפכה אמא לתינוק ראשון וחמדמוד. היא עצמה מככבת באינסטגרם ומוכיחה שגם למאמנות כושר לא קל לרדת אחרי הלידה אבל תסמכו עליה שהיא כבר שם. איך עושים את זה? הו, תשמעו סוד: את צריכה לשמור על תזונה ולעשות כושר. שוקינג, הא? המסגרת הזו של שר פיטנס מציעה לך מתקפה משולבת: לגרום לך להזיע, להצמיד לך תזונאית שלא תרד לך מהצוואר ולצלם אותך במהלך התהליך. שלוש משימות פשוטות וקשוחות.
"תשלחי לי תמונה שלך בביקיני עוד חודשיים", אמרו לי בשיחת ההתעניינות. "פחח, חודשיים. נסי אוגוסט 2020", גיחכתי. "לא, לא – את תראי... תוך חודשיים את כבר במקום אחר לגמרי". צחקתי כל כך הרבה שכמעט ילדתי שוב. אבל אמרתי יאללה, ביקיני שמיקיני – בואו נתחיל. חודש, חודשיים, שנה, יש לי זמן.
הפעם האחרונה שתשבו על מזרון
יום רביעי, סניף ראשל"צ שר פיטנס. הקונספט: סדנת בסיס שנמשכת חודשיים במסגרתה כל מתאמנת מקבלת תפריט שמותאם לה על ידי דיאטנית ובמשך פעמיים בשבוע, אימוני כושר. אחרי הסדנה נרשמים לתוכנית המשך ובה מערכת שיעורים. "זה יהיה השיעור הראשון והיחיד שלא תתאמנו בו, אז תיהנו מהישיבה על מזרנים. היא לא תימשך הרבה", אומרת המדריכה מעין שנראית כמו תיכוניסטית בת 16 ומתגלה מאוחר יותר כסוהרת בת 50 שלא תוותר לך על שום סקוואט, ותעשה את זה עם חיוך.
היה לי ברור שהאתגר האמיתי בכל החוויה הזאת תהיה התזונה. פתאום להבין מה נכנס לי לפה גדול עליי. להקפיד על ארוחת בוקר, ואיזה נשנוש ביניים (תמר אינעל העולם!), וצהריים מסודרים עם ירקות וכאלה וחזה עוף (הו השעמום!), ושוב נשנוש ביניים ובלי שום מילה על במבה מילד מספר 1, שוקולד מילד מספר 2, ושאריות פיצה מילד מספר 3. בגזרת האימונים, חשבתי שזה יהיה קטן עליי. אחרי הכול באתי מוכנה אחרי שנתיים של אימונים פונקציונאליים אימתניים וידעתי שאני במצב טוב. אבל התזונה? הו, האימה!
ובכל זאת, אמרתי שאני עושה את זה. מתנת יום הולדת לעצמי. בגיל 38, אמא לשלושה (8,5,3) ובפעם הראשונה בחיי אספור לי שקדים אם זה מה שצריך. ננסה. לא בשם הביקיני (כי גם ככה שלם הרבה יותר סקסי בעיניי), אלא בשם המשמעת העצמית ואורח החיים הבריא.
חודשיים התמדתי כמו סוס שלא רואה ימינה ושמאלה. במהלכם הייתי בשני סופי שבוע בצפון (עם שפע של פיתויים), חגגתי יום הולדת ושרדתי את החופש הגדול במלוא הדרו וחטיפיו. מהר מאוד התמר התגלה כמשביע (כשהוא מגיע מקושט בשקד ואת אוכלת אותו ממש ממש לאט ומדמיינת שזו לאפה מקושטת בשווארמה), היוגורט התגלה כמעדן (גם כשהוא עירום מקצפת), כריך הבוקר הקבוע היה הגילטי פלז'ר שלי ואפילו לא דמעתי כשהזמנו לילדים פיצה, ואני נותרתי עם שקשוקה. פתאום זה לא היה כל כך קשה. הליווי הוא צמוד ברמת הסמסים מדי שעה מול התזונאית אם צריך. מהתייעצות לגבי המנה שארצה להזמין במסעדה הערב ועד, לא עלינו, תמיכה בעיתות עצירות. סליחה לכל הבריטיות באולם שלא נופחות, כן?
והאימונים? או, הם היו מעניינים. הזעתי כמו אותו סוס, מכל חור אפשרי. עבודה ממוקדת ואינטנסיבית על כל מה שאישה כל כך אוהבת: בטן, ירכיים, ישבן. 45 דקות של סבל טהור בחסות מעין הסוהרת שלא מוותרת, גם כשאת בוכה. היא כנראה כבר מכירה את כל השטיקים שכל בחורה מנסה עליה. אפילו כשאמרתי לה שכנראה לא אוכל ללדת שוב מכאבים, היא גיחכה. כנראה שאפילו היא קלטה שאין בי אף רצון לבייבי מספר 4.
ומה בסוף? אז את הסדנה סיימתי עם 2.5 קילו פחות. זה לא המון, אבל בתור אחת ששמרה על משקל יציב כבר שנים ולא מצליחה להוריד ולו גרם, זה נאה. ההישג האמיתי היה בהיקפים: 5 סנטימטר בבטן, 6 סנטימטר באגן, 4.5 סנטימטר בירך וסנטימטר ביד.
שלא יהיו אי הבנות, אני לא נראית כמו הבחורות האלה של האחרי. לא שחשבתי שאראה כך אחרי חודשיים ואין סיכוי שאני שולחת תמונה שלי בביקיני למישהו. אבל משהו בהחלט השתנה בטוטאל לוק שהתעצב ונעשה צר ומגובש יותר. עם זאת אני עדיין שונאת לעשות כושר, שונאת לספור שקדים (וברור לכם שגונבת יותר מ-2.5, נכון?), מקללת את היקום כולו בשכיבת בטן מספר 30 ומתעייפת רק מהלשתחל לטייטץ אבל עושה את זה.
הכי גאה שהפנמתי שכל בוקר צריך להתחיל עם ארוחת בוקר ראויה, והתחלתי להבין מה באמת כדאי לנשנש (ויש מה), ואיך כדאי לסיים את היום. רבאק, נהייתי הבחורה הזאת שאומרת לאחרים: "אל תשכחו שלביס הראשון ולביס האחרון יש אותו הטעם". בהתחלה זה נאמר בצחוק, בציניות, בגיחוך – אבל אני מתחילה קצת להאמין בזה (למרות שעדיין נשמעת פאתט. טוב, ייקח לי זמן).
אם את רוצה גם, קחי בחשבון שאת הולכת לסבול מכל רגע, אבל ליהנות מכל רגע של אחרי. ועד שתחליטי, תעשי "ויש" על התמונות של לפני ואחרי ותיפרדי מהמשפחה לשלום לכמה שעות טובות. תגידי להם שאת באמצע תזה על האנטומיה של הגוף הנשי. בהצלחה, הא?