"בהריון הזה ראיתי את השחור של החיים שלי. כל עשר דקות הקאה. היו ימים של 40 הקאות ביום", מספרת שלומית שאשו, בת 30 מגבעת שמואל. "את מגיעה למצב שאין טעם להכניס משהו לפה כי מיד אחרי כמה שניות מקיאה. בשבוע שמונה, כשהייתי בדרך לרופאה, איבדתי את ההכרה באמצע הרחוב ומצאתי את עצמי פתאום עם מלא רופאים סביבי. אושפזתי לשבוע אבל המשכתי להקיא. עכשיו אני מקיאה פעמיים ביום עם זופרן (תרופה שנותנים גם לחולי סרטן – ר.ע). אני לא מנסה להפסיק, אני מפחדת ממה שיקרה. בשבוע 12 הצמידו לי זונדה קבועה לגוף".

רוב הנשים עוברות הריונות יחסית חלקים. ואנחנו לא מדברות על בצקות ברגליים וצרבות. אבל יש כאלה הסובלות מתופעות קשות יותר, אחת מהן היא היפראמזיס גראבידרום - מחלת הריון המאופיינת בבחילות והקאות קשות מאוד בהריון עד כדי עילפון ואיבוד הכרה. הבחילות ש-70 אחוז מהנשים חוות בטרימסטר הראשון ממשיכות במקרה זה עד הלידה אצל כ-10 אחוז מהנשים, והן נזקקות לא פעם לאשפוז. אחת החולות המפורסמות היא קייט מידלטון, שאושפזה כמה פעמים במהלך ההריונות שלה בשל היפרמאזיס.

עבור נשים כאלה, לא רק שהריון הוא מחלה, אלא הוא גם מאבק עצום שמותיר אותן פצועות פיזית ונפשית. "ראיתי שני פסים ורודים והתפטרתי מהעבודה", אומרת שלומית. "אמרתי למעסיקים שלי שאני יודעת שהריון שלי זה סיוט מתמשך ואני לא אצליח".אחרי שאיבדה את ההכרה, שלומית רצתה לעבור הפלה, היא הרגישה שהיא פשוט לא מסוגלת יותר. "רציתי להישאר אמא לשניים. לא רציתי הריון נוסף, אבל בעלי מאוד לחץ עליי. בשלב הזה ממש ביקשתי שיתנו לי חומר שיעזור לי למות. ביקשתי מהרופאים שיהרגו אותי. אני מקיאה, ואז עם בריחת שתן. זה הכי נורא בעולם. אני לא רוצה עוד ילדים. כל המשפחה שלי כועסת עליי שנכנסתי להריון. הם מפחדים שאני אאבד את החיים שלי".

דנית קליין, בת 33 מראשון לציון, הכירה את המחלה עוד לפני שהייתה בהריון מאחר שאמה סבלה ממנה גם. היא חשבה לעבור הפלה, אבל הניסיון של אמה, שחשבה בשלב מסוים להפיל גם אותה, סייע לה לצלוח את ההריון. כשהייתה בשבוע 22, פרסמה פוסט בפייסבוק בנושא: "הריון זו לא מחלה. כמה פעמים אמרו לי את המשפט הזה? אלא שזה כן מחלה כשאת חולה. מעט מאוד אנשים מכירים את המחלה היפרמאזיס. המחלה הזו שגרמה לי להקיא 13 קילו במשך 18 שבועות, יחד עם הנשמה. לא לתפקד. להיות תלויה באחרים. להרגיש שמבחינתי קץ העולם הגיע, כי מי רוצה לחיות עם סבל כזה? עם חוסר התפקוד? עם התחושה שכל שעה עוד ועוד ממי שאני פשוט נעלם. אני לא רציתי להמשיך עוד רגע אחד כזה".

אישה סובלת (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
אישה סובלת | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

עברה שנה מאז, ודנית חובקת בת מתוקה בשם נעמי, אבל הטראומה רחוקה מלהסתיים. "בשלב מאוד מוקדם של ההריון עברו בראשי המחשבות של או שאני מתה או שהיא תמות", אומרת דנית. "אני לא מסוגלת לסבול. הריון זה תהליך שאמור להיות פלא, בריאת חיים חדשים, אבל לא הייתה פה  קדושת החיים. כל האפקט של האושר סביב זה פשוט לא היה".

 מדובר בסבל שהוא לא אנושי

יש נשים שעבורן הסבל עד כדי כך בלתי נסבל, שהן בוחרות לעבור הפלה. זה מה שקרה לליאל ביבס, 36, שמתגוררת היום בקליפורניה. הקשיים, לדבריה, הם כמעט לא אנושיים. "שני ההריונות הראשונים שלי עברו יחסית בקלות, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה ילד שלישי", מספרת ליאל. "בהריון השני היו לי הקאות מדי פעם, אבל לא ברמה של מחלה". לפני שנה היא החליטה לנסות, וברגע שנכנסה להריון התחילה להקיא בין עשר ל-15 פעמים ביום. "לא יכולתי לעשות כלום. לא הצלחתי לצאת מהמיטה. כאמא לשנתי בנות, לא הבנתי איך יש סיכוי שאעבור דבר כזה".

ליאל החליטה שככה לא תוכל להמשיך. רופא הנשים עוד לא ראה דופק באולטרסאונד, אבל טען שהמצב ישתפר כשהיא תהיה בשבוע עשר. "בעלי ואני ידענו שאין שום סיכוי שאני אמשיך ככה עוד חמישה שבועות. לא הייתי מסוגלת להיות מושבתת במיטה ורק לחכות לנס שהימים יעברו. קיבלנו החלטה משותפת להפסיק את ההריון. הסבל היה פשוט נורא".

בארה"ב לא נדרשת ועדת לצורך הפלה, קובעים תור וזהו. "עשיתי את ההפלה בשבוע שש והייתי שלמה עם זה. הגעתי למסקנה שאני צריכה להשלים עם זה שיש לי שתי בנות יפות". אבל הגורל רצה אחרת, ושנה לאחר מכן ליאל נכנסה להריון בטעות. האינסטינקט המיידי שלה היה לעבור מיד הפלה, אבל היא הבינה שאם היא חולמת על עוד ילד, זה או עכשיו או לעולם לא. "שיניתי גישה. החלטתי לבדוק מה הרפואה יכולה לעשות כדי למזער את הסבל. עדיין לא היה יום שלא חשבתי על הפלה. וככל שהסבל התגבר, לא היה רגע שלא חשבתי על זה".

ליאל עוברת את ההריון עם מלא אשפוזים ותרופות חזקות. "אני מתאשפזת כל יומיים, לוקחת כדורים מסביב לשעון ומטופלת בסטרואידים שמשפיעים על המצב הנפשי שלי. כל הזמן מקוננת בי השאלה למה בעצם אני ממשיכה לסבול. עכשיו אני בשבוע 13, ואני מתחילה להיות שלמה עם ההחלטה לשמור על ההריון. יש ימים שאני מקיאה שש פעמים ביום ואני אומרת על זה תודה. בשבוע שעבר הקאתי  36 פעמים במשך שש שעות. נפתח לי פצע בלוע מרוב ההקאות".

אילוסטרציה (צילום: דניאל נחמיה, חדשות 2)
צילום: דניאל נחמיה, חדשות 2

יש איזה צפי שאולי זה יירגע או יעבור מתישהו?
"אני לא יודעת אם זה יעבור, אבל מודה על כל יום של חסד. אני מנסה לא להסתכל קדימה כי אני אתמלא בפחד. האור בקצה המנהרה לא קיים, הוא רחוק מדי. הלב שלי דופק בכל פעם שאני שומע משאית ברחוב, זה מזכיר לי את המוניטור של בית החולים. זה ממש סוג של פוסט טראומה. אני מטופלת בכדורים אנטי חרדתיים. עבורי ההריון הזה הוא מלחמה. אני נלחמת על החיים שלי כדי שחיים של מישהו אחר יתקיימו. היפראמזיס היא מחלה קשה ואכזרית שלוקחת ממך הכל, את הזמן עם הילדים ואת הזמן עם הבן זוג, וכל זה כדי להביא חיים אחרים לעולם".

 אני בסוג של טראומה

החיים משתנים דרמטית בעקבות המחלה. דנית קליין, למשל,  עזבה את מקום העבודה שלה כי פשוט לא הצליחה להחזיק מעמד. "הייתי מפיקת פרסומות והפכתי להיות סיעודית. התחלתי להקיא משבוע שש והייתי בשמירה כל ההריון. הייתי חלשה מדי ונכנסתי לדיכאון".

גם הזוגיות משלמת מחיר כבד. "בעלי צייר לי סמיילי על הדלי כדי שאחייך כשאני מקיאה, אבל האמת היא שקשיי ההריון יצרו משבר. מאדם אנרגטי הפכתי לתלותית מאוד, והוא לא ידע איך לקבל את זה. הוא אמר לי שאני מפונקת, שאני לא מספיק חזקה ולא יודעת להתמודד. הוא היה משאיר אותי עם אמא שלי ועובד עד מאוחר. היה הרבה ריחוק".

למרבה הצער, גם הממסד הרפואי מתגלה כבלתי תומך בעליל. הרבה רופאים חושבים שהמחלה היא בראש, שנשים יכולות להתגבר עליה. אבל החולות טוענות שהם פשוט לא מבינים את חומרת המצב. "הרופאים חושבים שאנחנו סתם מזמינות אמבולנס, סתם מתעלפות", אומרת שלומית, "אף אחד לא נותן מענה לסבל שאנחנו עוברות. אני בהחלט עם סוג של טראומה. אחרי הלידה הלכתי לפסיכולוגית כי לא יכולתי לעמוד יותר בפחד ובזכרונות. לא הצלחתי לאכול כלום. זרקתי לפח את כל הבגדים של ההריון, אפילו לא רציתי לתרום או להעביר כדי שאף אחת שלא תדבק במחלה שלי".


עדי עובדיה אלכסנדר, בת 33 מתל אביב, אחת ממנהלות קבוצת הפייסבוק היפראמזיס גראבידרום - קבוצת תמיכה, יצאה בפרויקט הדסטארט כדי להעלות את המודעות לנושא הכאוב. עובדיה אלכסנדר, במאית וצלמת במקצועה, צילמה סרט דוקומנטרי על המחלה בשם "עד הלידה זה יעבור", והיא מספרת שבזכותו היא הצליחה להתמודד עם הקשיים שחוותה בהריון וזכתה לחוויה עיבוד וסגירת הנושא מבחינה נפשית. "יש הרבה משקעים ולא תמיד יודעים איפה לשים את האצבע", היא אומרת.

מטרת הסרט היא לעורר מודעות בקרב הציבור הרחב ואנשי הרפואה בישראל. היא מקווה שהסרט יחשוף את החיים הכמעט בלתי אפשריים של נשים הסובלות מהיפרמאזיס, ושאולי הוא יצליח לעזור להן לשרוד את ההריון וללדת תינוק בריא עם מינימום צלקות פיזיות ונפשיות. "הצילום הוא הכלי שלי לעזור ולהשפיע, ולתת לאותן נשים את ההבנה, ההכרה והתמיכה הרפואית לה הן זקוקות", אומרת עובדיה אלכסנדר. "אני רוצה להילחם בבורות לגבי התופעה בקרב אנשי רפואה והציבור בכלל. חשוב לי שאנשים יראו את הסרט בבית ויחטפו בוקס בבטן".