בשבוע שעבר פתחה פאולה רוזנברג את תכנית הבוקר שלה במונולוג חריף שבו ביקרה את הלחץ שמופעל על נשים אחרי לידה לחזור למשקלן, בעקבות הפרסום על כך שעדי הימלבלוי ויתרה על קמפיין הלבשה תחתונה, כיוון שסירבה להילחם בגוף שלה ולרדת במשקל.

אני אוהבת את פאולה מאוד. היא מנצלת את הבמה שלה כדי להעלות נושאים ולהעביר מסרים סופר חשובים באופן ובמקום מאוד לא מובנים מאליהם, והיא מאוד, מאוד צודקת. מה לא נאמר כבר על הציפייה מנשים "לחזור לעצמן" אחרי הלידה? שרף הציפיות הזה לא אנושי, שאין מישהי שמצליחה להימלט מזה, ושכולנו, מי יותר ומי פחות, שבויות במשוואה הזאת שיצרה עבורנו התרבות העכשווית, לפיה רזון הוא פסגת השאיפות – גם אלו שמשחקות אותה כאילו זה ממש לא מעניין אותן.

ופאולה צודקת, כמובן, אבל המראה החיצוני שלנו הוא לא הדבר היחיד שזוכה לערימות של ציפיות מהחברה.

לפני חמישה חודשים ילדתי את בתי בכורתי אחרי הריון לא פשוט פיזית, מנטאלית ונפשית, מלא בקושי שבא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. אבל נראה שבעוד שהשינויים הפיזיים שעוברים עלינו מתקבלים בהבנה יחסית, וכבר קיימת ביקורת ציבורית נרחבת על הציפייה מאיתנו לבטל אותם כאילו לא היו, השינויים המנטאליים שאנחנו עוברות, אולי מעצם היותם שקופים, לא זוכים לאותה הבנה ובמה.

מספיק לחשוב לרגע על הביטוי "טפשת הריון" – מדובר בביטוי מקטין, מזלזל ומגחיך לעובדה שרוב המשאבים שיש לך כאישה מושקעים בייצור חיים, בדאגה לחיים הללו שהבאת ובהתמודדות עם אחד השינויים הגדולים והמשמעותיים בחייך. לפחות עבורי, החוויה של השינויים הבלתי נראים הללו הייתה הרבה יותר קשה ומבלבלת מהחוויה של הגוף שמשתנה.

כבר במהלך השליש הראשון של ההיריון את מגלה שהמחשבה שלך לא בהירה וחדה כמו קודם, תשומת הלב מופנית לכיוונים אחרים, המוח עובד בקצב הרבה יותר איטי מזה שאת רגילה אליו, והנפש עסוקה בדברים אחרים. החליפו לך מערכת הפעלה, התקינו 40 אפליקציות חדשות, ושכחו לשאול אותך אם את סבבה עם כל זה. וככל שחולפים החודשים זה רק הולך ומחמיר, ולכי תסתדרי עם המוח החדש שלך.

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Liat Bar Stav (@liatbsv) on

זאת לא חוויה מצחיקה. היא מאוד מבהילה, והיא עשויה להיות מאוד טראומטית ולהיחוות אצל לא מעט נשים כמצוקה – כי בעוד שהשינויים הפיזיים נראים וברורים, את השינויים המנטליים לוקח זמן להבין. את מנסה לחשוב, אבל המוח פשוט לא זז, ואת לא מבינה למה.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לעוד ועוד נשים שעולות לכותרות אחרי שהן חוזרות לעבודה זמן קצר מאוד אחרי הלידה. ראשת הממשלה של ניו זילנד ג'סינדה ארדרן, מנכ"לית יאהו לשעבר מריסה מאייר ואפילו מיכל הקטנה – נראה שאת היציאה בסקיני מחדר לידה החליף אידיאל אחר – אידיאל של חזרה לתפקוד מושלם, כאילו אין לך ילד על הראש.

אף פעם לא הבנתי את הצפייה הזו מנשים "לחזור לעצמן". למה שינוי אדיר כמו הפיכה לאימא צריך להיות משהו ששמים בצד וחוזרים לאחור כאילו הוא לא קרה? למה היחס אליו הוא לא כאל אירוע לינארי ברצף החיים של אישה?

נכון, יש נשים שמסוגלות לחזור לעצמן גם מנטאלית תוך ימים ספורים, ויש גם כאלה שהתפקוד שלהן לא משתנה במהלך ההיריון. אבל רובנו לא כאלה. לוקח זמן להסתגל, המון זמן. תנו לנו אותו.