זה התחיל כמו כל הריון רגיל. בחילות, הקאות, עייפות גדולה והרבה התרגשות. לא משהו חדש או שונה משני ההריונות הקודמים שלי. השבועות עברו, הבטן התעגלה, הגוף השתנה וההורמונים ביקרו מדי פעם. החיים המשיכו כרגיל באותו טירוף ועומס יומיומי שכולל עבודה במשרה מלאה פלוס פלוס כמנהלת משא, צלמת, בעלת חנות אינטרנטית לבגדי ילדים, אישה ואמא לשתיים.
בתחילת ההריון הצלחתי להתעורר בחמש וחצי ולצאת להליכת בוקר עם מוסיקה טובה כדי לנקות את הראש ולהתחיל את היום בשקט. אחרי הליכה בקצב אחיד בין נופי הישוב וצפייה בזריחה שליוותה אותי, הספקתי להתקלח ולתקתק את הבנות לפני ביה"ס והגן. עוד חיבוק ועוד נשיקה ולא לשכוח סנדוויץ' ופרי, עוד סיפור קטן על מה שהיה אתמול ויאללה ביי - יום ארוך עוד וחייבים לרוץ.
גם בעבודה הכול נעשה מהר ומתוקתק. סדר היום שלי אמנם השתנה תדיר אבל הוא כלל לרוב הרבה פגישות, ישיבות בוקר, טיפול במשברים ובפרויקטים מתוכננים במקביל, הקמה וליווי של מיזמים שונים בתחום האחריות החברתית והתרומה לקהילה, ניהול צוות רכזות בשני אתרים שונים, שיחות עם עובדים, בניה והעברה של קורסים למנהלים, ניהול הגיוס הפרט והרווחה של החברה בארץ ועוד תחומי אחריות מאתגרים ומרתקים. את ארוחת הצהרים אכלתי בדרך כלל בין לבין כדי להספיק הכל והיו ימים שגם הייתי מהאנשים האלה שלא הספיקו לאכול.
אלא שאז זה קרה.
שבוע 24. חודש שישי. החצי יצא לשבוע מילואים ובעבודה חווינו שבוע אינטנסיבי במיוחד. "הכל בסדר", אמרתי לעצמי ולסביבה בניסיונות נואשים לשכנוע עצמי. לא עצרתי, לא ראיתי את האיתותים הראשונים והמשכתי בכל הכוח, כרגיל.
כשהשבוע העמוס חלף והחצי חזר, לא ישנתי כל הלילה. משהו הציק לי בבטן ולא ידעתי להסביר מה בדיוק קורה. את עצמי שכנעתי שוב שאם רק אתעלם, הכאב יחלוף. אז שוב בוקר, שוב הליכה, שוב פיזורים ושוב אני נכנסת לאוטו אלא שהפעם, כבר בחניה הבנתי שמנגנון ההכחשה המפותח שלי לא יעבוד ומשהו לא טוב קורה. זה היה ברור שאין מקום למשחקים ושאני צריכה לגלות אחריות ולא להתעלם. ייעוץ קצר עם מוקד טלפוני רפואי הסתיים בהנחיה ברורה ללכת להיבדק באופן מיידי. ביטלתי את פגישות הבוקר מעכשיו לעכשיו אבל הודעתי בביטחון שאחזור תוך כמה שעות.
הכאבים מצדם לא הפסיקו והתגלו בבדיקה כצירים מוקדמים, ממש מוקדמים. ברגע נשלחתי למיליון בדיקות ונזרקו לעברי מילים מפוצצות שמעולם לא שמעתי כמו "פנלינג", קיצור צוואר ועוד פנינים שרק רופאים מבינים (ותאמינו לי, אתם לא רוצים לעשות עליהם גוגל)
המח מתחיל להריץ תרחישים ומבין שללדת בשבוע מוקדם כל כך יכול להיגמר ממש לא טוב. מצד הרופאים אני לא מקבלת ממש הסברים, הם לא יודעים למה זה קרה או אם ומתי ייפסק. ואני שרגילה להיות בשליטה ולתכנן דברים - נזרקת פתאום לעולם חדש ולא מוכר של חוסר אונים והיעדר הסברים והיגיון.
ממאה לאפס בבת אחת
פתאום מ"הריון זה חלק טבעי של החיים, תמשיכי כרגיל" - הכל נעצר. ככה פתאום, בלי הכנה, בלי שליטה, בלי תכנית.
בסופו של דבר, שוחררתי הביתה עם הנחיה למנוחה מלאה ושתייה מרובה בתקווה שהצירים יעצרו. ניסיתי לעבוד מהבית וקיוויתי שזו רק מהמורה קלה בדרך שאוטוטו תחלוף. אבל הצירים לא הפסיקו. שוב בי"ח, שוב מוניטור, שוב אולטרסאונד, שוב מילים מלחיצות שנזרקות לאוויר ושוב צמד המילים הלא ברור שמורה באופן חד משמעי על "מנוחה מלאה". מה זה אומר בעצם? מה מותר לעשות?
כלום, אמרו לי ולתשובה הזאת לא הייתי מוכנה כל מה שנשאר לי לעשות זה לשכב כמה שיותר ולקוות שזה יעצור מעצמו. ממאה לאפס בבת אחת בהוראה חד משמעית של הרופא. איך עושים את זה בכלל?? אני הלוא רגילה לקצב חיים אחר לגמרי, רגילה לשחק עם הבנות שלי ולהיות נוכחת בחיים שלהן. פתאום הרגשתי שתולשים אותי מכל דבר מוכר ומכניסים אותי לפינה קטנה חסרת שליטה שאין בה מה לעשות מלבד לשכב, לחכות ולקוות.
לא ייאמן איך אנחנו לוקחים את החיים ואת השגרה שלנו כמובן מאליו עד שמשהו קורה ותולש אותנו משם. המשכתי לנסות להכחיש ואמרתי לכולם (ושוב - בעיקר לעצמי) שאני אוטוטו מסיימת לנוח וחוזרת. הרבה יותר קל לנסות לשכנע את עצמך שזה משהו חולף מאשר להתמודד עם ההבנה והמשמעות של מה שקורה לגוף שלך ומה שחלילה עלול לקרות לתינוקת שלך.
"נו, מה את רוצה? את לא צעירה כבר...", אמרה לי אחות במיון בעודה מחברת אותי בפעם המיליון לאינפוזיה. "לא צעירה?" חשבתי לעצמי... אני בת 33 בסה"כ, הריון שלישי, מה אני מפספסת? אבל המילים שלה חדרו פנימה כמו סיכות קטנות מלאות ברעל והרגשתי נבגדת על ידי הגוף שלי שלא מצליח לעמוד בסטנדרטים ובציפיות שהיו לי ממנו. מה כבר ביקשתי? שימשיך לתפקיד כרגיל וישמור על התינוקת שגדלה לי בבטן?
לנשום, לתעדף, להסתגל
אבל אין ברירה, צריך להתאפס. מה הלאה? נושמים (מדהים כמה בטן עגלגלה ולחץ נפשי מקשים על הפעולה הפשוטה הזו), מתעדפים מחדש, מסתגלים, מנסים "לשחרר" רגשות אשמה שתוקפים בשפע ומכל כיוון אפשרי (אוי אלוהים כמה החיים שלי היו קלים יותר אם הייתי יודעת איך לעשות את זה בקלות). אחרי תהליך ארוך של התבוננות מכוונת פנימה (רפואה סינית זה להיט) הבנתי שזו לא אשמתי ולא אשמת הגוף שלי ושמירה על התינוקת ועל עצמי הופכת להיות המשימה העיקרית והמהותית ביותר.
זה מדכא. זה לא הוגן. זה מתסכל נורא. זה חסר שליטה.
כל יום הופך למאבק פנימי, את לבד בבית עם עצמך ועם המחשבות שלך ימים שלמים. את לבד עם ידיעה ברורה על מי שהיית רגילה להיות ועל מי שאת צריכה להיות עכשיו לטובת כולם. והפער הוא עצום. מעטים יודעים איזו סערה מתחוללת בתוכך יום יום שעה שעה.
פתאום פעולה פשוטה של לקום בבוקר להתקלח, להתלבש ולצאת מהבית הופכת לפנטזיה עצומה כי מספיק שתלכי למרכז היישוב ותוך חצי שעה תרגישי אותם שוב ממלאים את בטנך בכאב. אז מעדיפה להישאר בבית. הגוף שלך כבר לא סלחן. מספיק שתתעלמי ממנו לשעה ותרגישי את זה בחזרה למשך יום שלם. או יותר.
ובתוך כל המציאות ההזויה הזאת, השגרה של הסביבה ממשיכה כרגיל. זו רק את שנשארת מאחור.
כך יצא שאת השבוע שלפני חתונתו של גיסי היקר העברתי בשלושה ביקורים חוזרים בבית החולים עם עננת איום באשפוז שלא הוסרה עד לבוקר החתונה. בסוף הצלחתי להגיע. הייתי מחויכת, מאושרת, אך מפורקת מבפנים ובעיקר – יושבת. בזמן החופה - ישבתי על כסא. כשכולם רקדו והשתוללו - ישבתי על כסא. כשהבנות שלי התרוצצו בין קרובי המשפחה – ישבתי על כסא. אבל הייתי שם וזה הספיק לי. אספתי רגע של אושר.
ומה קורה בבית?
ואז השגרה החדשה שלי כאמא משתלטת. כיש שאמא בבית שלא ממש מתפקדת זה משפיע על כל המשפחה. נעשיתי אמא כאובה, עייפה, מצוברחת וחלשה מדי שלא יכולה לארח חברים אחר הצהריים או לשים מוסיקה ולהשתטות עם הקטנות. לאמא החדשה הזו אין אפילו כוח ללכת לגן המשחקים שליד הבית. אז גם בני הבית מסתגלים, לאט לאט. לפני כמה ימים בת החמש המופלאה שלי אמרה שהיא רוצה לשחק איתי. לפני שהספקתי לענות, היא הוסיפה שהיא תביא משחק שאפשר לשחק בו בשכיבה כדי שאוכל להשתתף. הדבר הזה שעובר עלי כאילו גרם לה להתבגר ברגע.
ושוב לופ של רגשות אשמה ומאבק פנימי. אבל את ממשיכה לנוח, בהוראת הרופא. וכל שבוע אני עוברת בדיקות מכאיבות וההנחיה למנוחה הפכה להנחיה לשמירה עד הלידה כי הצירים לא הולכים לשום מקום אז גם את לא. ואז גם קיבלתי טיפול תרופתי 3 פעמים ביום והם עדיין כאן, אבל לאט יותר. את מתחילה להרגיש שאת חוזרת לשליטה. המצב אמנם לא משהו אבל כל זמן שאין החמרה ואפילו האטה בקצב ידך על העליונה.
בחיפוש אחר עצמי, התחלתי להכין שרשראות ולמכור אותן אונליין והתגובות של נשים ליצירה שלי חיממו לי את הלב. ניסיתי לייצר שגרה חדשה בתוך הריק ואז זה שוב קרה. אבל הפעם כבר לא הייתה ברירה ונשלחתי לאשפוז.
שלושה ימים בבית חולים עם נשים במצבך ושוב מילים זרות כמו צלסטון (זריקה להבשלת ריאות, ככה שתדעו) שיליית פתח ואורך צוואר ועוד מנוחה.
בבית נמצא לו בעל מקסים שמפרפר בין העבודה לבין הבנות ושוב לבית החולים. בעל שכבר הספיק לשכוח מה זו שינה טובה ובת זוג נוכחת ושתי ילדות שמתקשרות בכל בוקר ובוכות כי הן קטנות והן רוצות את אמא והלב שלך נקרע. אז גם את בוכה ומוציאה קצת, ושוב בוכה ומבינה שלתינוקת שבבטן שלך יש רק אותך ולמופלאות שבבית שלך יש אבא ומשפחה שעוטפת אותן וזה בסדר שהן מתגעגעות. עוד קצת ואת חוזרת... וגם ככה אין ברירה.
תמיד שנאתי את המשפט הריון זו לא מחלה
אומרים ש"הריון זו לא מחלה", תמיד שנאתי את המשפט הזה. נכון, הריון זו מתנה, אבל יש נשים שהמתנה הזו קשה להן יותר ומלווה בכאבים נפשיים או פיזיים. לא אומרים לנו את זה מספיק אבל זה בסדר ג-מ-ו-ר-!
לא כולנו מתחברות לכל הריון מהרגע הראשון, לא כולנו יכולות להמשיך כרגיל (גם אם אנחנו ממש ממש ממש רוצות), לא כולנו נהנות מתופעות הלוואי בקלילות ולא כולנו מצליחות לראות מתוך הקושי את הנס המופלא שמתחולל בתוכנו בכל שניה. האשליה הזו של הריון עם אישה קורנת תמידית, כמו שהיא מוצגת לנו שנים הרבה יותר מורכבת ומגוונת במציאות. כולנו האימהות הכי טובות שאנחנו יכולות להיות לילדים שלנו כבר מתקופת ההיריון ואם לא נקשיב לגוף שלנו, הוא יידע לדרוש את המנוחה והשקט שלו.
השבוע התחלתי את השבוע ה-30 להריון ואני מרגישה מנצחת. מנצחת יומיומית במלחמה מול עצמי להרפות, במלחמה מול הזמן שאיכשהו עצר, במלחמה מול הגוף שלי שלא הייתי מספיק קשובה לו והייתי צריכה להשלים אתו ובמלחמה של שמירה על שפיות בתוך השעמום.
נכון להיום אני במנוחה מלאה בבית, עדיין עם טיפול תרופתי 3 פעמים ביום ובדיקות מכאיבות כל שבוע ובין לבין כל החמרה או כאב חדש מקפיצים אותי בחזרה לביה"ח בהנחיית הרופא.
למזלי בעבודה מקבלים ומבינים את המצב ואפילו מצליחים איכשהו ללכת בין הטיפות של לשמור על קשר ולדאוג מבלי להעמיס בתחושת האחריות על מה שקורה שם כשאני אינני. משיחות עם נשים אחרות במצבי ברור לי שזה יכול להיות גם אחרת לגמרי ואני מעריכה את זה.
המזל הגדול עוד יותר הוא בן הזוג והמשפחה שלי. בלי התמיכה, ההבנה והכתף המאוד רחבה וסבלנית שעוטפת אותי לא הייתי מצליחה לצלוח את השבועות האלה. "אני לא יכול לתכנן אתך כבר כלום" הוא אמר בצדק כשדיבר על חגיגות יום הנישואין ה-14 שלנו שחל יום אחרי שהשתחררתי מאשפוז. "אפילו למסעדה לא יכלותי להזמין לנו מקום כי לא ידעתי מה יהיה אתך...".
גם את זה הייתי צריכה לשחרר. "נחגוג כבר מתישהו אחרי שאלד", עניתי בבאסה (די גלויה). הוא הלך לענייניו והבנות למסגרות והרשתי לעצמי לשקוע קצת ברחמים עצמיים. כשכולם חזרו הביתה הוא הגיש לי פרח שהכין בעצמו מאומי מתכת ושוב הבנתי כמה זכיתי. אלו הדברים הקטנים הללו שמרימים אותי בחזרה וגורמים לי להודות על הכל, גם על הקושי ועל הכאב, גם על הפחד והחששות, גם על השעמום וההשבתה המבאסת ולזכור שבסוף כל התהליך הזה המשפחה שלי תתרחב שוב וביחד איתה גם הלב. בעוד כמה שנים זה יהפוך לסיפור רחוק על משהו שפעם עברנו.
ועכשיו הזמן לשים את כל האמת על השולחן - אם תהיתם איך נראית שמירת הריון באופן פרקטי – זה בעיקר מלוכלך, מבאס ומלא פשרות. הבית הפוך כמו שלא היה מעולם. הכביסה נערמת (תחתונים וגרביים נקיים הפכו לאושר טהור בקרב בני הבית), יש תמיד כלים בכיור (אבל תמיד) , בני הבית ניזונים בעיקר מג'אנק פוד (אל תקראו לרשויות, מדי פעם סבתא שולחת גם אוכל מבושל...) ובנות ה-5 וה-7 נהנות מהטאבלט החדש שהגיע בדיוק בזמן לפשרות מהותיות לגבי חוקי ה"זמן מסך" הביתיים שלנו.
למי שעדיין חושב ש"שמירת הריון" זו חופשה ארוכה, אני יכולה להעיד שזה בדיוק ההיפך (אלא אם חופשה מבחינתכם כוללת איסור גורף לעשות כל דבר שכולל מאמץ קל, חרדות גדולות, בחילות וכאבים תמידיים).
עזרה? כן בבקשה, ממי שאפשר. בלי להתבייש ואם אפשר אז גם בלי לבקש.
יש לידכם הריונית בשמירה? הנה כמה דרכים לעזור לה:
תכינו לה אוכל. רב הסיכויים שהיא רעבה (הריון בכל זאת) ואין לה טיפת כוח לבשל משהו מזין (תאמינו להריונית שבשמירה של חודש עלתה במשקל יותר מבחצי שנה של הריון).
שלחו לה אות חיים - הודעה / פרחים / מייל / כל דבר אחר. רוב היום היא לבד והיא יוצאת מדעתה.. כל קשר לעולם החיצון יתקבל בברכה.
תעזרו במטלות הבית. בין אם זה לאסוף את הילדים הגדולים, לנקות או לכבס (אם אתם קרובים מספיק, יש כביסה מלוכלכת שראוי להוציא החוצה). ההריונית שלכם חווה את תקופת הקינון כמו כל הריון רגיל – רק שאסור לה לעשות איתה משהו.
תקשיבו לה. תנו לה לגיטימציה לקטר. היא לא מתפנקת, היא באמת עוברת חוויה לא פשוטה והיא זקוקה לתמיכה מהסביבה הקרובה שלה.
תאהבו אותה. פשוט כך, מצבי הרוח שלה ככל הנראה לא פשוטים כרגע כיוון שמעבר להורמונים הרגילים של ההריון היא מלאה בחרדות ואולי אף תחושות אשמה. חיבוק חם ומילה טובה הם כל מה שהיא צריכה, לפחות פעם ביום.
הדרך שלי עדיין ארוכה, אבל כרגע כל שניתן הוא לספור ימים ושבועות ולקוות להחזיק כמה שיותר. אם גם אתן בשמירה או מזדהות עם מה שקראתן אתן מוזמנות להצטרף אלי בפייסבוק לקבוצה "מאמות בשמירה", נעביר יחד את הזמן, נקטר, נתמוך ונספור את הימים יחד. תספרו איתי?
רוצים לדבר עם ליזה? שלחו לה מייל
ליזה פחימה, בת 33 נשואה לתמיר ואמא של מיכלי (7), נועה (5) ופיץ חסרת הסבלנות שבבטן כבר 31 שבועות. צלמת (אוצרת את הרג עliza fahima), סופרת ילדים ("סבתא,איפה סבא?"), בעלת חנות אינטרנטית למוצרי ילדים (פילוני – דברים מיוחדים לקטנטנים), מנהלת מש"א בחברה גדולה ומלווה מקצועית של מנהלים ומחפשי עבודה שנכון להיום שמה את כככככל העיסוקים האלו בצד ורק סופרת ימים ושבועות עד ללידה המיוחלת.