אם חשבתי עד עכשיו שלהיות בהריון זה מקריפ, להיות בחודש תשיעי זה כמו סרט אימה. אבל לא אימה סלאשרית של צרחות ועינויים (זה עוד יגיע בהמשך), אלא אימה היצ'קוקית של השהיה כשהגיבור הולך שעתיים במסדרון ולא קורה כלום, ורק הידיעה שמתישהו יקפצו עליו מטריפה את השכל. כי חודש תשיעי זה אומר שהתינוק כבר אפוי ויכול לצאת בכל רגע ואין לי שום אפשרות לדעת אם בעוד דקה אני אכרסם וופלה בנחת מול סרטון ביוטיוב, או שהגוף שלי יתפוצץ כמו בלון נוזלים של כאב פסיכי ויתעטש החוצה בנאדם. שתי האופציות סבירות באותה מידה.
אני קמה כל בוקר בפחד, האם זה יקרה היום? איך? מתי? בסופרמרקט? במשרד? בבית? איך זה ירגיש? מה יקרה לי? "מה הלחץ, נשים עושות את זה משחר ההיסטוריה", מתנשאים עליי נודניקים שלא שאלתי אותם. וול, אנשים גם מתו משחר ההיסטוריה ואנחנו עדיין מפחדים מהמוות, אז מה? צרת רבים היא לא ממש נחמה כשבכל רגע גם הגוף וגם הנפש שלך עומדים לעבור טרנספורמציה בלתי רצונית. נראה אתכם מטיילים בכיף ברחוב בידיעה שמישהו מכוון עליכם רובה צלפים מאחד החלונות ואולי הוא יחליט לירות, ואולי לא, נראה.
כן, אני יודעת שלידה זה לא מוות, אפילו קצת ההיפך. אבל הפחדים דומים - משהו יקרה לגוף, משהו יקרה לנשמה והחיים כפי שהכרתי עד היום יסתיימו. אולי גם רחלי כפי שהכרתי אותה עד היום תסתיים. אולי כמו בסרט על שכפול גנטי אני איעלם ובמקומי תקום רחלי2 שאין לה שום קשר אליי. דיברתי עם נשים שהאימהות שינתה אותן לגמרי, וכאלה שנשארו אותו הדבר, כאלה שהתינוק נתן משמעות לחייהן וכאלה שמתחרטות שבכלל נכנסו לזה, ואין לי מושג לאיזה זרם אני אשתייך. אולי ממיטת היולדות תקום רחלי זורחת ואימהית שתרצה לעבור עם המשפחה לחווה בגליל ולרקוח ריבות חבושים, ואולי רחלי דיכאונית שרק תחכה שהרופא ייצא מהחדר כדי לקפוץ מהחלון. אני לא מכירה את רחלי2 ואין לי שום דרך לתקשר איתה או להתכונן אליה כי היא עדיין לא קיימת. אבל היא יכולה לקפוץ החוצה ממני בכל רגע. בסופרמרקט, במשרד, או בבית.
לסטיבן קינג יש נובלה בשם "נשימה נכונה", על (זהירות, ספוילר) רופא שמלמד אישה בהריון טכניקה של נשימה שעליה לבצע בזמן הלידה. ביום המיועד, האישה נפגעת בתאונת דרכים קשה, הראש שלה נערף ומתגלגל לשולי הכביש, והגוף מוטל על האדמה הרחק ממנו. הרופא מזדרז לעבר הגוף חסר הראש כדי לחלץ מתוכו את התינוק, ומגלה לתדהמתו שהוא, הגוף, מבצע לבדו את טכניקות הנשימה שלמד וכך מסייע לרופא ליילד את התינוק בשלום. הראש מת, הגוף ממשיך, האישה שינתה פונקציה. חלק אחד ממנה כבר לא קיים, אבל החלק השני השתלט, אותו חלק שנועד לשמר ולהזין ולקיים את החיים החדשים שנוצרו בתוכו. האם זה מה שעלול לקרות לי? רחלי1 תיערף הצידה, עם כל המחשבות והחלומות והנרקיסיזם והעצמיות, ותישאר רק רחלי2, ריפוד אוהב ומסור לנפש של מישהו אחר, שכל נשימה שלה מוקדשת לקיומו?
>>> לטור הקודם בסדרה: שלושה בדירה אחת <<<
אני כותבת את הטור הזה ביום ראשון, הוא יתפרסם ביום חמישי. עד אז הכול יכול לקרות, אבל גם כלום זאת אופציה. אולי ברגעים אלה, כשהטור באוויר, אני מתפתלת מכאבים בבית החולים ורוצה למות. אולי אני כבר רחלי2, משחקת באושר עם הילד שלי ותוהה איך חייתי בלעדיו עד עכשיו. אולי אני רחלי2 הגרסה המקולקלת, מסתכלת על הילד שלי ותוהה "זה הכול?" או "עשיתי טעות נוראית". או שאני עדיין רחלי המקורית, עדיין בעידן הטרום-לידה, מכרסמת וופלה מול היוטיוב כאילו אין כלום כי לא יהיה כלום. ושוב, כל האופציות סבירות באותה מידה.
אני ממשיכה להתקדם במסדרון ההיצ'קוקי החשוך, בלי לדעת מתי יקפוץ עליי הרוצח, המריטה של הכינור מחרפנת אותי, הצעדים חורקים על הרצפה. אני מתה מפחד אבל קצת סקרנית, מי זאת הרחלי2 הזאת, איך היא תהיה, האם אזהה אותה במראה, האם אוכל לחיות איתה בשלום או שהעיר הזאת קטנה מדי בשביל שתינו. האם היא תביא לי אושר חדש, סבל חדש או הרפתקה אמביוולנטית. והסקרנות עוזרת להמשיך להתקדם, למרות הידיעה שאני הולכת לקראת הסוף. כי בסופו של דבר, כולם אוהבים סרטי אימה, והאימה עוזרת לנו לחיות.