אם תינוקות גונבים את ההצגה, הרי שתינוקות שהם גם תאומים הם שלאגר היסטרי. יש משהו מהפנט במראה הזה, מפליא, אך בעיקר מעלה תהייה: איך לעזאזל עושים את זה עם שניים. במיוחד כשאתם מרגישים שהילד היחיד שלכם הוא משרה מלאה פלוס שעות נוספות.
האימהות האלה יכולות לספר לכם: הן חוו את שני התרחישים, יש להן זוג תאומים ועוד ילד והיום, בפרספקטיבה של זמן, הן מספרות על כל ההבדלים שבין הריון ולידה של אחד לעומת כפול.
"הייתי נקרעת מחלוקת תשומת הלב ביניהם, לא הכרתי את החוויה הזו מבני הבכור"
יפה (43) ורן (43) דינר הם הורים לשלושה: אורי בן 7, והתאומים רועי ואופיר, בני שנתיים וחצי. "התחתנו בגיל מאוחר יחסית. אורי נולד שנה אחרי החתונה, ולמרות שרצינו עוד ילדים, ולא הייתי צעירה, החלטנו לדחות קצת את המשך הרחבת המשפחה, כדי ליהנות ממנו לבד. בסוף זה קרה, נכנסתי להריון עם התאומים והיינו מאושרים מאוד – קיצרנו תהליכים, והגענו ליעד שלנו, שלושה ילדים, בזמן קצר יותר".
"כשנכנסנו לאולטרסאונד הראשון, רן ראה שיש שניים לפני הרופא", משחזרת יפה. "למרות שכבר ידענו במה כרוך הגידול של ילד אחד, היה לנו ברור שעם כל הקושי אנחנו נלך על זה ונצליח. בהריון על אורי ירדתי 11 קילו, ואיך שיצאנו מהאולטרסאונד אמרתי לבעלי שאולי עכשיו אני ארד 22, וחבל שזו לא שלישייה".
בלידה הראשונה הגיעה יפה לבית החולים בשבוע 41+6 על מנת לקבל זירוז. "למרות שהלידה הייתה מאוד ארוכה, ונגמרה בקיסרי חירום, קמתי ממש מהר מהמיטה, גם בגלל המדיניות של בית החולים ("מאיר") וגם כי רציתי", היא מספרת. "כמה שעות אחרי הלידה הספר שלי הגיע לבית החולים וצבע לי את השיער, התאפרתי, מרחתי לק והלכתי להניק את אורי. התאומים, לעומת זאת, נולדו בניתוח קיסרי מתוכנן. בעלי כבר היה יותר מנוסה וקול, צילם. ועדיין, ההתאוששות הפיזית הייתה קשה יותר, גם בגלל ההריון הקשה וגם כי לא רצו לתת לי לקום מהמיטה ב-24 השעות הראשונות".
יפה מספרת שהחלק הקשה ביותר עבורה היה חלוקת תשומת הלב ביניהם, חוויה שמן הסתם לא הכירה בלידת בנה הבכור. "זה היה קורע. כשהם היו בוכים מרעב ביחד, לא ידעתי מה לעשות: להניק, להכין בקבוק, איך להחזיק את שניהם. למזלי, זכיתי בבן זוג שאפשר רק לחלום עליו, הוא שותף מלא בגידול הילדים ואפשר לומר שאני עוזרת לו, ולא ההיפך".
גם אורי, בנם הבכור, היה שותף בגידול התאומים מרגע הלידה. ""אורי הוא ילד שבנוי לאחים תאומים, גם עם רביעיייה הוא היה מסתדר. כאילו נוצר בשביל זה. מדבר אליהם כמו למבוגרים, מסביר להם ואוהב אותם מאוד. גם בלידה של אורי שאלו אותי אם לא קשה לי, ללדת בגיל מבוגר יחסית, ובטח ובטח שעם התאומים, כולם מתייחסים רק לקושי ואני אומרת להם: 'מה קשה? אושר כפול? שמחה כפולה? אהבה כפולה?'. כמו שאורי אומר לאחים הקטנים שלו "לאמא יש לב גדול, ויש לה מקום לאהוב את כולם".
"הורות לילד יחיד היא כמעט נטולת דאגות לעומת תאומים"
למיכל איתם עמרני (39), ממקימות מרכז אם-פטיה ולבעלה אביב (40) יש שלושה ילדים: תמר ויואב בני 10 וחצי, ואביגיל בת חמש. "אני לא חושבת שאם הסדר היה הפוך, וקודם הייתי אמא לילד או ילדה יחידים, היה לי קשה או קל יותר", היא אומרת. "הריון תאומים לעומת הריון יחיד הוא שוק בכל מקרה, ולא משנה לדעתי אם היית אמא קודם או שזו החוויה הראשונה שלך".
אין ספק שכאשר התאומים הם הילדים הראשונים, ההחלטה להרות שוב הינה מורכבת יותר. "אני תמיד רציתי ארבעה ילדים, ובן זוגי התלבט בקשר לשלישי", משתפת מיכל. "הייתי צריכה לעשות עבודת שכנוע. התאומים היו שוק גדול מאוד עבורו, אבל כמובן שהוא מאוד שמח עם השלישית. ההריון עם אביגיל התחיל כהריון תאומים נוסף, ומיותר לציין ששנינו, ובייחוד בעלי, לא ידענו את נפשנו כשבישרו לנו שיש לנו עוד שניים. בסוף עובר אחד לא שרד, אבל אין ספק שמדובר בשוק שלא ייאמן, לשמוע שהכל חוזר על עצמו".
מיכל מציינת שעל אף העובדה שבהריון התאומים היא הייתה צעירה בחמש שנים, ההריון התאומים היה קשה הרבה יותר מההריון של אביגיל. "בקושי עבדתי", היא נזכרת, "ואם כבר הגעתי התחשבו בי מאוד, נתנו לי לשבת המון ועזרו לי. בהריון עם אביגיל, למרות שהיו לי שני ילדים בבית והייתי מבוגרת יותר, היה לי הרבה יותר קל. לא כאב לי הגב, לא כאב לי כלום, בקושי הרגשתי שאני בהריון".
"פתאום ההנקה לא הייתה פול טיים ג'וב כמו עם התאומים"
מבחינת ההנקה מיכל אומרת "שלהסביר את ההבדל בין הנקה של אחד להנקה של תאומים זה כמו להסביר את ההבדל בין שחור ללבן". את התאומים היא הניקה בממוצע 20 שעות ביום. "התכוננתי להנקה שלהם כמו שמתכוננים ללידה, קראתי ספרים, למדתי, ועדיין זו הייתה התמודדות לא פשוטה. את התאומים הנקתי עד גיל עשרה חודשים, ואת אביגיל עד גיל שנתיים. ההנקה הייתה קלה וזורמת, ולא פול טיים ג'וב כמו הנקה כפולה. ועדיין, לא הייתי מוותרת על החוויה של ההנקה. זו לא טראומה גדולה מספיק כדי לוותר על זה, היה לי מאוד חשוב להניק את שניהם ואני שמחה שהצלחתי".
הבדל משמעותי נוסף נעוץ בעובדה שאת תקופת ההריון והלידה של התאומים עברה מיכל בהונגריה, שם לימד בעלה ארכיטקטורה. "הייתי אטרקציה בבית החולים, כי לא היו הרבה לידות תאומים שם. ההורים שלי הגיעו מהארץ, וזו הייתה עבודה של 24 שעות: ארבעה זוגות ידיים לשני ילדים. היום, בתור דולה ומלוות הורים, אני מבינה שזה היה מסע מטורף, אבל לא הייתה לנו ברירה".
"עם התאומים החיים היו על אוטומט", נזכרת מיכל. "לא עצרתי כדי להרגיש שאני נהנית, כמו בהורות הראשונית עם אביגיל. הייתי במוד הישרדותי. ההורות לילדה אחת הם כמעט נטולי דאגות, מלאת זרימה והנאה, לעומת ההורות המורכבת לתאומים".
מיכל מסכמת ואומרת שעם אביגיל היא הייתה כמובן הרבה יותר ניידת, למרות שבבית כבר היו לה שני ילדים. "אביגיל פשוט גרה במנשא, חוויה שונה לגמרי ומהנה בקלילות שלה. חשוב לי להסביר שהגידול של התאומים הוא לא טראומטי, והם מקסימים ונהדרים, אבל בהשווה לאמהות לתינוק אחד, זו חוויה מורכבת וקשה כל כך, שגם ממרחק של שנים זוכרים את הקושי, למרות האושר".
"אחרי התאומים הבנתי שלטפל בתינוק אחד זה פשוט"
ברוריה (28) ואהד (31) שמרלינג גם הם הורים לשלושה: דביר, בן 3 ותשעה חודשים, והתאומים הזהים אלרועי ואיתיאל, בני שנה ושמונה חודשים. ההריון עם התאומים, שחלקו בינהם שליה משותפת, היה מורכב: "כל הריון תאומים מוגדר כהריון בסיכון גבוה, אבל המעקב האינטנסיבי בגלל השלייה המשותפת היה מתיש בפני עצמו".
ברוריה נזכרת ברגע הגילוי: "מצד אחד זה היה נורא משעשע, כי נורא קיוויתי שזה יהיה שניים ונורא התאכזבתי בתחילת ההריון תאומים כשראו רק דופק אחד. ממש צחקתי תוך כדי האולטראסאונד בו גילו שמדובר בשניים. מצד שני, היה לי חשש שהעולם שלי הולך להתהפך. היו לי תוכניות מה להספיק ולעשות ובהריון תאומים לא יודעים אם תהיה שמירת הריון או לא ואם נצטרך להיות בפגיה או לא. ברור שהם יהיו בראש סדרי העדיפויות כי כך אנחנו גם רוצים, אבל נורא חששתי שזה ישפיע על התחום המקצועי של שנינו. בהריון יחיד אין שום סיבה לחשוש לכך".
ברוריה מודה שגם ההריון הראשון שלה לא היה קל, "אבל בהריון התאומים הייתי יותר סלחנית כלפי עצמי, השלמתי עם הקושי. למרות שלא הייתי בשמירה, במהלך ההריון היה לי קשה מאוד לטפל בבן הגדול שלי, וכשחזרנו מבית החולים, עם כל הקושי של טיפול בתאומים וההתאוששות מהקיסרי, תפקדתי טוב יותר מאשר בהריון, והבן שלי קיבל את אמא בחזרה".
את בנה הבכור ילדה ברוריה בלידה רגילה ואת התאומים בקיסרי. "התאומים נולדו בקיסרי, כי התאום הראשון היה במצג עכוז. לא ממש קיוויתי שהתאום הראשון יתהפך, כי לא רציתי להיות בהתלבטות בין לידה רגילה לקיסרי. אחרי הריון בעייתי מבחינה רפואית, על אף שהכל עבר תקין, לא רציתי לקחת את הסיכון שזה יסתיים פחות טוב. היו לי פחדים בהריון שבסוף זה יסתיים אולי עם ילד אחד, למרות הפחדים הייתה לי גם אמונה ותחושה שהכל יהיה בסדר".
לדברי ברוריה, הקושי לא גדל ביחס ישר למספר הילדים, אלא למעלה מכך. "הניידות יורדת באופן משמעותי. עם תינוק אחד, היום נראה לי שאפשר לעשות כמעט הכל. לסדר את הבית, לנקות, לבשל. לקפוץ לחנות, לדואר סידורים. עם שניים – העגלה לא עוברת בכל מקום, קשה להכניס לרכב 3 ילדים בחניה ותוך כדי לשמור עליהם שלא ייפגעו ממכוניות בסביבה. אפילו ללכת לגן שעשועים או לג'ימבורי זה לא אפשרי ללא 2 מבוגרים".
"כשיש ילד אחד והוא בוכה – מקסימום לוקחים אותו לידיים", מציינת ברוריה, "עם תאומים זה לא תמיד אפשרי, וממש לא נדיר ששניהם בוכים יחד. אני זוכרת את הקושי כשהם היו תינוקות, להחליט למי לגשת קודם כששניהם בוכים". עוד היא מוסיפה, כי "עם הבן הראשון לא התעסקתי בפסיכולוגיה של תינוקות. בתאומים זה נורא חשוב בעיניי, והתחלתי לקרוא בנושא כבר בהריון. למשל העסיקה אותי השאלה אם לכל אחד יהיה את המקום שלו בעגלה. האם זה ייתן להם תחושה טובה יותר אם הם יהיו בצד קבוע של העגלה, או איך להתנהג כששניהם יחד רעבים ובוכים. איך לתת לכל אחד להתפתח בהתאם לאישיות שלו ועדיין לא לפגוע בתאומות שלהם".
הפתרון של ברוריה הוא לא להתבייש להודות בקושי. "צריך להיות מוכנים ומסוגלים לבקש ולקבל עזרה, וזה מאוד לא קל. למזלי יש לי בן זוג נהדר והמשפחות שלנו נרתמו, זה מאוד חשוב וכמעט בלתי אפשרי להצליח אחרת. האתגר הזה של התאומים, לעומת ילד אחד, שמביא אותך לפעמים אפילו למקומות בלתי אפשריים הפך אותי לאדם הרבה יותר מפותח אישית ונפשית, ועם יכולות התמודדות שלא הייתי יכולה להגיע אליהם קודם. חוץ מזה שחשוב לזכור שהקושי הוא זמני".