עצרו את הסוסים, סגרו את הפה שנפער בתדהמה: מריסה מאייר תהפוך למנכ"לית יאהו כשהיא בחודש השביעי להריונה. כן, כן, מישהו החליט לשים בראש הפירמידה אישה שבעוד חודשיים אמורה ללדת. אם אתם צריכים גם מים בשביל להירגע, אצלה הם אוטוטו יורדים.
השמיים הם הגבול?
נראה שהפסטיבל התקשורתי סביב המעבר המתוקשר של מאייר מגוגל ליאהו, לא יירגע במהרה. כל הכותרות, אגב, אינן עוסקות רק במלחמה הסקסית בין שתי החברות, אלא בעיקר בהיותה אישה בהריון, ובשאלה האם באמת ניתן לשלב בין קריירה תובענית ובין אמהות (ברור שאי אפשר, לא?).
אך ההכרזה ההירואית של יאהו כי ההריון לא היווה עבורם שיקול לבחירתה לתפקיד חושפת את הבעייתיות המרכזית מאחורי כל הסיפור הזה.
ולא, לא מדובר בשיקולים שגרמו למאייר לעזוב קריירה יציבה ומבטיחה עם עתיד מזהיר בגוגל ולעבור אל הלא נודע ביאהו המתקשה. ותתפלאו, גם לא מדובר בבעיית תאריך חזרתה מחופשת הלידה, או האם תזדקק לשעת הנקה או מי יעזור לה עם התינוק. הבעייתיות האמיתית נובעת מעצם הצגת "ההתעלמות מההריון כשיקול בבחירת התפקיד" כמחווה נדירה הסוחטת התפעלות ומחמאות דומה הייתה סטטוס ויראלי מצייץ.
מינוי המנכ"לית ההריונית מוצג כמחווה אנושית מרגשת, כאילו בחרה יאהו לשים בראשה דוגמנית נטולת אונה. מנכ"לית בהריון מתקדם? וואו, כל הכבוד. באמת. העולם מתרגש, עומד ומוחא כפיים לפי הקצב על האומץ והנאורות.
ואילו ההצהרה הזו, שהיינו רוצים לראות בה ביטוי לפתיחות מגדרית ונאורות מחשבתית, דווקא משאירה טעם רע בפה ומזכירה לנו כמה נדיר הדבר. במקום לעודד, האקט הזה מזכיר לנו שהשמיים הם בהחלט הגבול, ובכל הקשור לרחם שלנו, תקרת הזכוכית המרחפת מעל כולנו כבר תדאג להחזיר אותנו בחזרה אל הקרקע.
ומה יהיה אחרי הלידה?
תחשבו שנייה על הסיטואציה הבאה: אתם בדמות המעסיק, ולא משנה אם בחברת ענק בינלאומית או בעסק מקומי בינוני, ועכשיו אתם צריכים לבחור: גבר או אישה המציגים בדיוק את אותם נתונים, רק שהאישה נמצאת בהריון מתקדם. עם יד על הלב, את מי הייתם לוקחים לתפקיד? זה מדהים כמה השאלה הזו רטורית והתשובה אינטואיטיבית. אתם אפילו לא צריכים לחשוב על זה.
בינינו, למה שמעסיק ירצה לשכור אישה שתיכף מתחפפת לו לטובת הנקה, חיתולים ותינוק תובעני, כשהוא יכול לקחת גבר עם נתונים טובים לא פחות, שיוכל להישאר כל השבוע לישיבות שרק מתחילות בשבע בערב?
במשך שנים הורגלנו לצורת החשיבה הזו, וההחלטה של יאהו מפתיעה ומדהימה אותנו, אבל בעצם דוחפת לנו את האמת בפנים.
זהו הרגע בו אנחנו מבינים כי כל הפמיניסטיות הלוחמניות לדורותיהן, חוגי המגדר שצצו בשנים האחרונות על כל האג'נדה שלהם והמודעות הנאורה לכאורה שכולנו נהנים להתהדר בה, עדיין לא הצליחו לחלחל עמוק מספיק. אנחנו מקובעים בתפיסת העולם שלנו, נעולים במחשבה ומתקשים לדמיין מציאות אחרת. לדמיין, זו מילה מדויקת כי מדובר במציאות וירטואלית, בה אנחנו רק מרגישות משוחררות, שהכל פתוח בפנינו, ושהצלחנו להשיג לא מעט, אך כשאישה מבריקה, מוכשרת ושועלת קרבות עסקיים מסתכמת ב"הריונית בחודש מתקדם מונתה למנכ"לית" יוצרת כזו סערה, אנחנו מבינים שבעצם אולי לא השגנו כלום.
ומה יהיה אחרי הלידה? סביר להניח שמאייר תחזור לעניינים במהירות. באופן אישי, אגב, בחיים לא הייתי חוזרת לעבודה יומיים אחרי הלידה, לא משנה כמה יוקרתית, מגניבה או מכניסה תהיה המשרה שלי.
מספיק ללדת פעם אחת בשביל להבין שפיזית זה לא ממש יכול לקרות, וזה עוד במקרה הטוב (שבו, נגיד, תפרו אותך ואת לא יכולה ללכת לפחות שבוע, לא לחדר הישיבות ולא לשירותים).
אני גם לא הייתי מוכנה לוותר על התקופה המטורפת, המורכבת והמדהימה הזו בחיים, אבל יש מי שמוכנה. לא מבינה אותה, אבל מסירה בפניה את הכובע. כל אחת מאיתנו יכולה לקבוע לעצמה את המחיר שהיא מוכנה לשלם, אבל הבעיה היא שעבור רוב הנשים, הצעת עבודה שכזו היא דימיונית מלכתחילה.
כי נשים, בכל שלב בתקופת הפוריות שלהן, לא מקבלות את התפקידים הראויים להן בגלל אותה תקרת זכוכית שקופה, שרובנו אפילו לא נצליח לראות.