הסרטון של אוסנת אפשטיין לופת את הגרון ולא מרפה, מגרר את הלב בפומפייה גסה וגורם לשטף בלתי רצוני של דמעות בעיניים. מי שעברה בעצמה טיפולי פריון לא יכולה שלא להזדהות עם המילים הפשוטות והכואבות שנאמרות בו, ומי שהתמזל מזלה להרות באופן טבעי מעריכה מחדש את הקלפים שקיבלה. "אולי הפעם", סרט הגמר של אפשטיין, בוגרת תקשורת חזותית בHit - מכון טכנולוגי חולון הוא מופת של רגישות וכנות, שפותח צהר לעולמן המורכב של מטופלות הפריון.
Maybe This Time from Osnat Epstein on Vimeo.
שנאת גוף, קנאה יוקדת, ניכור עצמי
"היום אני יודעת שיש דברים שאי אפשר לתכנן", אומרת הדמות עגומת העיניים בסרטון, ומגוללת את מסכת הייסורים שהיא עוברת בארבע השנים האחרונות, מאז החלה בטיפולי הפוריות. הכל שם: שנאת הגוף, תחושת הניכור העצמי, הקנאה היוקדת בנשים שמצליחות להרות בלי מאמץ. משפטים פשוטים וכואבים, שמנסרים בבשר החי. בארבע דקות מזוקקות מצליחה אפשטיין לגעת כמעט בכל אספקט אפשרי של המורכבות העצומה בטיפולי הפריון: הלחצים מהסביבה, הסגולות שנשים במצבה לא מפסיקות לשמוע עליהן והטלטלה הזוגית.
באופן מעורר השראה, הסרטון מסתיים בנימה אופטימית, כמשתמע משמו. כל יום יכול להיות היום שבו יקרה הנס, והדמות שבמרכזו יודעת שזה רק עניין של זמן עד שתפגוש את התינוק שהיא כל כך מחכה לו. ואכן - וכאן מגיע הספוילר הכי משמח שאתם מסוגלים לדמיין – יוצרת הסרטון הרתה, ונמצאת בחודש החמישי להריונה. אחרי שניגבנו את הדמעות והסדרנו את הנשימה, שאלנו אותה כמה שאלות על התהליך שעברה בדרך ליצירת הסרטון, על הקושי בחשיפה של נושא אינטימי כל כך ועל התגובות שפשוט לא מפסיקות לזרום.
הדמות היא אינספור נשים שעוברות את התהליך
"לפני הכל, אני צריכה להסביר שהדמות בסרטון היא לא אני – כמובן שגם אני התמודדתי עם טיפולי פוריות, והדמות מבוססת במידה רבה עליי ועל החויות שעברתי, אבל גם על חוויות של נשים אחרות שעברו ועוברות את התהליך המורכב הזה, ופגשתי לאורך התהליך, בעיקר בפורומים באינטרנט", מסבירה אוסנת . "כשהתחלתי לעבוד על הסרטון ולכתוב את המונולוג, פשוט נתקעתי, והחלטתי לצקת את הרגשות והתחושות שלי לדמות שתהיה קרובה אליי, אבל לא אני. למשל, הדמות בת 30, ואני בת 25, היא עברה ארבע שנים של טיפולים ואני 'רק' שנתיים והיא לא דתייה, בניגוד אליי – אבל כמובן שיש שם המון ממני".
את ההחלטה לחשוף תהליך כל כך אינטימי ואישי מסבירה אסנת בעובדה שלא יכלה להתעלם מההשפעה שהייתה לו על חייה. "התחלנו את טיפולי הפוריות בקיץ שלפני השנה האחרונה בלימודים שלי, ולמי שלא עברה טיפולים אני יכולה לספר שזה תהליך ששואב אותך באופן טוטאלי, גם פיזית – כי ההתעסקות בבדיקות, מעקבים וזריקות היא יומיומית – וגם נפשית, כמובן. החלטתי שמכיוון שממילא זה הדבר המרכזי בחיים שלי, הגיוני שגם הסרט שלי יעסוק בזה, ולו גם מן הטעם הפשוט שלא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר באותה תקופה. כמובן שהתלבטתי בגלל החשיפה, אבל החלטתי שזה יהיה שירות חשוב לאנשים שעוברים את התליך, וגם ייתן לאנשים שלא עברו מעולם את תהליך כלים להבין מה עובר עלינו, על מי שצריכים להיאבק ככה".
אדם שעובר טיפולים לא צריך לחוש כישלון
אוסנת מספרת שאחד המניעים העיקריים לעבודה על הסרטון הייתה ההתמודדות עם תחושת הכישלון, והרצון לנקות את התחושה הקשה הזו ממי שעוברים טיפולים. "אנחנו חיים בחברה כל כך הישגית, ואתה נמדד לפי העבודה שלך, ההשכלה שלך והאם יש לך ילדים וכמה. זה לא הוגן, ויש אנשים שבגלל כל מיני סיבות בריאותיות, גנטיות או סביבתיות מתקשים עם החלק הזה, ואין שום סיבה שהם ירגישו רע. הסרט נועד להשתכנע ולשכנע שאין בושה או כישלון בקשיי פוריות, זה המסר העיקרי שרציתי להעביר בו. רציתי ממש לייצג את המטופלים והמטופלות, היה לי חשוב שירות טוב לאנשים האלה, ואני מאמינה שהצלחתי".
הסרטון גרר גל עצום של תגובות, שאסנת מעריכה ומתרגשת מכל אחת מהן. "בתערוכה שבה הוצג הסרטון אנשים פשוט ניגשו אליי וחיבקו אותי, והיו אפילו אנשים שנתקלו בסרטון והגיעו לתערוכה כדי לפגוש אותי במיוחד. אנשים שאני מכירה ולא שמעתי מהם מלא זמן התקשרו פתאום, והכי ריגשו אותי התגובות בפורומים של מטופלות פוריות באינטרנט, שהיו חלק חשוב מקהל היעד של הסרטון ומאוד אהבו את התוצאה. גם נשים שהן כבר אמהות אמרו שהחזרתי אותן ברגע לתחושות של אז, ואני מאושרת שהצלחתי לגעת בכל כך הרבה אנשים עם הסיפור הזה".
כפי שאפשר להניח, העבודה על הסרטון לא הייתה קלה מבחינה רגשית. "בהתחלה היה לי מאוד קשה. בכיתי המון, נכנסתי לזה מאוד - אבל בדיעבד, זה היה תהליך תרפויטי. אני אישה דתייה, ומאמינה שהייתה גם כוונה ותפילות שעזרו, אבל לתהליך היצירתי בהחלט היה מקום בהשגת ההריון שלי".
>> סיפורי הצלחה של מטופלות פוריות
>> מאה גוונים של הנקה: ספר צילום חדש